28 באפריל 2026 יומן אישי
היום קיבלתי שיחת טלפון מהאמא של אורי – חנה, בת שבעים וארבע. היא קראה בקול רועד: “בקרוב מגיעה, אני באה לשבוע”. לפני כמה דקות בדיוק סיימתי לעבור על הקבלה של הטיסה – כרטיסים ל‑אילת, שני מצעים, משקפי שמש חדשים עם תווית קמעונית. זה היה החוף הראשון שלי מזה שבע שנים.
— “הים מתבטל”, אמרתי לאורי מבלי להרים מבט מהסמארטפון. “אמא מגיעה.”
עמדתי באמצע חדר השינה, המזוודה פתוחה. בבידי מיכל ים חדש, שמירתי אותו על המיטה, בעוד שהחולצות והפיג’מות נפלו סביב.
— “איך מתבטל? כבר קנינו כרטיסים, בלתי ניתנים להחזרה. 11 200 שקלים”, ריבקתי באומרתי.
אורי ניגן באצבעו על אפו, התיישב על קצה הספה – זה תמיד אותו תנועה כשהשיחה מתרחקת מהנושא שהוא רוצה.
— “מה אעשה? היא כבר קנתה כרטיס רכבת ל‑בוא המחרת. לא יכולתי לומר לה ‘תחזרי לשם’”.
אנחנו נשואים שבע שנים. במהלך תקופה זו לא יצאתי לחופשה, לא לאילת, לא למרכז סpa, ולא אפילו לחופשת סוף שבוע בעיר הסמוכה. השנה הראשונה הייתה “חודש הדבש” באילת, שלושה ימים בלבד, לפני שהחברה של חנה חייגה והודיעה על לחץ דם גבוה. חזרנו מיד; מדד הדם היה 130 על 80 – נורמלי לגילה. ידעתי זאת מפני שעבדתי רוקח בחברת תרופות ושמתי לב למספרים האלה מדי יום.
מאז, כל תכנון חופשה נקטע באותה השיחה של חנה, שכבר ארבע פעמים בתקופה הקצרה שלנו השתלטה על הלוח.
— “אורי”, אמרתי כשישבתי לצידו, “חיסכנו לפנסיון הזה ארבעה חודשים, לקחתי משמרות נוספות של שתים‑עשרה שעות. ראית אותי מגיעה הביתה עייפה, ידיי רוחות מהג’לים.”
— “רואה”, הוא השיב בלי להסיר מבט מהטלפון. “אבל האמא חשובה יותר.”
הורדתי משקפיים, האצבעות החליקו ברוח, כפיים קרות מגזירת חיטוי – שמונה שנות עבודה בבית המרקחת הפכו את העור שלי לקשוח כמו נייר זכוכית.
— “חשובה יותר מה‑? מה אתה מתכוון?”, שאלתי.
— “חשובה יותר מהים, רינה”, סוף סוף פנה אליי. “אמא אחת. היא בת שבעים וארבע, ואת לא מבינה?”
הבנתי שהאמא של אורי, חנה, גרה בחדרה, בדירה של שלושה חדרים עם שכן‑שכן, שבכל בוקר היא יוצאת לשוק, לוקחת תיקים של ירקות, מכינה שימורים של עונת החורף – כעשרים צנצנות בכל פעם. כל “ביקור” שלה נפתח באותו הטלפון של אורי: “בן, מתגעגעת, באה לשבוע.” שבוע שהופך לשבועיים, שלושה, ולפעמים אפילו לחודש – פעם אחת חנה גרה איתנו חודשים שלמים עד שהשכן קרא וידע שהצינור בבית שלו נפתח.
— “לא אבטל”, החלטתי. “תיסעי את‑עצמך, תפגשי את אמא, ואני אלך לטוס.”
אורי הרים ראשו כאילו הצעה זאת הייתה בלתי ניתנת לביצוע.
— “לאן תיסעי? לבד? בלי בעל?”
— “עם סונה.”
— “לא”, הוא קם. “לא, רינה. אנחנו משפחה. או יחד, או לא.”
הייתי כפופה, כמו בפעם הרביעית. החזרתי את מיכל הים אל הארון, קפצתי את המזוודה למרצה. 11 200 שקלים נעלמו, בלתי ניתנים להחזרה.
ביום שלמחרת, בחללית הכניסה, עמדה חנה עם תיק כבד ממוזג וחבילה של מלפפונים ביתיים.
— “תראו מה יש כאן”, היא קראה, מתבוננת במרפסת. “הצבעים צריכים שינוי. אורי, אתם לא מקפידים על הבית?”
חנה גרה אצלנו שלושה שבועות. בימים הראשונים העבירה את הסירים למטבח, את התבלינים למדף אחר, עד שהמזנון הפך ל‑“הכי היגייני”. אחרי שש שעות עבודה ביום, חזרתי לבית שבו שום דבר לא היה במקומו.
— “חנה”, אמרתי ביום השלישי, פותחת ארון בחיפוש אחרי מחבת. “ההרגל שלי הוא סדר מסוים, זה נוח כשכל דבר במקומו.”
היא הסתכלה עלי מעל משקפיים, מבט חודר, למרות שאני גבוהה ממנה בכמה סנטימטרים.
— “את רגועה עם חוסר הסדר. זה לא סדר, זה כאוס. מי משים מחבת ליד הקמח?”
— “נוח לי”, חזרתי.
— “ולי לא. ולך‑אורי גם.”
אורי, יושב עם הטלפון, מניח כתפיו קודרות – בדיוק כך כשרק אמא מדברת אליו.
— “אמא”, הוא לחג. “טוב.”
זה היה כל מה ששמעתי – לא “רינה צודקת”, לא “זה המטבח שלה”.
ביום החמישי חנה נגעה בווילונות שהכנתי לפני שנה – לוואן בצבע חרדל, קניתי אותם ב‑8 000 שקלים. חזרתי מהעבודה ומצאתי אותם מקופלים על הכורסה, הטול הנקי שהביאה איתה על החלון.
— “מה זה?”, שאלתי.
— “זו וילונות רגילים”, חנה נענעה, מציינת באצבע על השולחן. “לא קורות. חרדל הוא צבע לבית חולים, לא לבית.”
ששת שניות השתקפתי, ואז הסרתי את הטול, הנחתי אותו על כיסא, לקחתי את הווילונות והתחלתי לתלות אותם. הפעם ידיי לא רעדו.
— “מה את עושה?” קולה של חנה ירד יותר.
— “תולה וילונות שלי”, חזרתי מבלי להפנות מבט. “זה הבית שלי, אני בוחרת את הצבע.”
שת דקות של שקט חלפו. חנה קמה מהשולחן, יצאה מהחדר והחלה לחייג בטלפון במדרגות. קולו היה נמוך: “אורי, האישה שלי מתנהגת בחוסר נימוס.”
אורי חזר מהעבודה מוקדם יותר מהרגיל, דלת נפתחה בקול שגרם לסונה לקפוץ מהחדר שלה.
— “מה את עשית?” שאל הוא מהפינה.
— “תכליתי וילונותיי.”
— “מאמא כועסת! היא באה בשבילנו, ואת לא תודה!”
הסתכלתי על כתפיו הרחבות, שכעת היו פתוחות כי האמא לא הייתה בחדר, אלא מאחורי הקיר.
— “אורי”, אמרתי, “הודה לי על המלפפונים, על הריבת הפירות, על העוגיות. אבל הווילונות בבית שלי אני בוחרת אני.”
— “זה הבית שלנו!”
— “אז למה ההחלטות מתקבלות על‑ידי אמך?”
אורי לא ענה, נגע באף, הסתובב ויצא אל האמא.
בפינת המטבח, סונה, בת שש עשרה, קראה בקול רך, “אמא, הוא מתקשר לאמא לפני כל חופשה. שמעת?”
— “מה שמעת?” שאלתי.
— “הוא אומר ‘אמא, אנחנו נוסעים בתאריך הזה’, והיא מגיעה מייד. כל פעם.”
הקפצתי את הקלפון, פתחתי רשימות, חישבתי: חופשת הדבש – 3 200 שקלים, טורקיה לפני שנתיים – 3 800 שקלים, טבריה באביב שעבר – 1 000 שקלים, ובינואר – 11 200 שקלים. סך הכל 19 200 שקלים שנשרפו.
אורי במהלך שבע השנים הללו נסע עם אמא לשעת‑קיבוץ חצור פעמיים, על חשבון ההזדמנויות שלנו.
סגרתי את הרשימות, הכנסתי את הטלפון לכיס, והכנתי לעצמי תה. הידיים שלויות, למרות שכל כך הרבה עדיין לא נפתר.
חודש לאחר שהאמא עזבה, הזמנתי חברה מהעבודה, ואלה, לשעבר רפואה, לשבת איתנו לארוחת ערב. אורי הלך לצפות בכדורגל בחוץ, סונה קראה ספר. פתחנו יין, חיתכנו גבינה – הערב הראשון שנראה רגוע.
— “לאן את נוסעת בקיץ?” שאלה ואלה.
— “שום מקום,” עניתי בחיוך מריר. “האם זה שוב?”
— “שוב,” חזרה ואלה.
פתאום דפקו על הדלת. הייתה חנה, עם תיק חבילות.
— “אורי אמר, תבואי, את לבד בבית,” היא אמרה. “חשבתי שבואנו לראות אותך.”
החודש עבר. חנה נשארה שלוש שבועות. בימי הראשון העבירה את הסירים למדף אחר, את הלוחות למטה הכי נקיים. ביום השלישי, חיפושיי אחר מחבת גרם לי לקרוא לה: “חנה, אני רגילה לסדר קבוע, זה נוח לי כשכל דבר במקומו.”
ביום החמישי היא התעסקה בווילונות – אותם הווילונות שהכנתי, והחליטה שהן “לא מתאימות לבית” וצריך “להחליף בחום של בית חולים”.
במקום השקט של השיחה, נודע לי קולה של חנה מהחדר: “אורי! מה קורה? למה היא אומרת?”
באותו ערב, אחרי שהאור של החדר כבה, הלכתי לחדר של סונה, ערכתי את המסמכים – דרכונים, אישור מזון, ביטוח, תשלום מקווה.
בבוקר שלמחרת כתבתי פתק קצר:
«אורי, נסעתי עם סונה. נחזור בעשרה ימים. תדאג לאמא. נחוץ לנו חופשה. רינה»
נחתתי אותו על השולחן, ליד הקפה שלו, לקחתי שני מזוודות והזמנתי מונית. האזור שקט; אורי שכח על המיטה.
במונית, סונה שאלה: “אמא, הוא יכעס?”
— “יא,” עניתי. “ומה אם?”
העיר החולפת בחלון הייתה אפורה, אך באופק נצצה הים החמים של אילת.
במטוס, כיביתי את הטלפון, דחפתי אותו לשקית. שלוש שבועות של חום, שמש, קיץ של ראשון. חזרנו עם עור שחור, במקרר מצרים מלפפונים של חנה, ועל השולחן הפתק שלי – הוא לא הוסר.
אורי ישב בכניסה, קיבל מבט שקט, הלך לחדר השינה ונסגר הדלת מאחורי. מאז הוא ישן על הספה בחדר המגורים, מדבר איתי דרך סונה: “תגיד לאמא שאני בעבודה”, “האם יש קבלה?” חנה מתקשרת כל ערב, וסונה שומעת בקול עמוק: “בן, היא לא מכבדת אותך, זו לא אשתי, זה עונש”.
אני ישנה לבטח לראשונה שבע שנים. על השולחן, קונכייה שמצאה סונה בחוף.
בין קולות של בעל, חמות, וילונות – למדתי שלפעמים צריך לומר: אם אתה מתעלםכך למדתי שהחופש של עצמי הוא המפתח לשלווה המשפחתית.
