29 באפריל, יום גשום, תל אביב
כמעט ולא עצרתי. עוד ילד אחד. עוד סיפור. עוד רגע שמותר ללכת ממנו הלאה.
״אני רעב בבקשה תעזרי לי.״
בכל זאת הושטתי לו כמה שטרות. אבל משהו החזיק אותי שם, כמו מגנט. ואז ראיתי את זה תליון קטן, ישן, משתלשל מהקפוצ׳ון הגדול שלו. מתכת דהויה עם השריטות שלה, כאילו חיה חיים לא פשוטים.
״אפשר לראות את זה?״ שאלתי בעדינות.
הילד הושיט לי את התליון מיד, בלי לחשוב פעמיים.
פתחתי אותו לאט, מבפנים רעדתי. פתאום הכל סביבי נעלם.
בתוך התליון חיכתה לי תמונה. דהויה, מקומטת בפינות, לא מוותרת על השנים שחלפו. הייתה זו אני. צעירה יותר. מחייכת, מחזיקה תינוקת שאני לעולם לא אשכח.
הקול שלי רעד.
״מאיפה יש לך את זה?״
הילד חייך בעייפות וענה מיד.
מה שהוא אמר אזהשאיר אותי קפואה במקום.
ואז בבת אחתמישהי מאחוריי קראה בשמו.
טיפות גשם זלגו משולי המדרגות של התחנה ברחוב אלנבי, כשכל העיר רצה מסביב מתעלמת ממני ומהילד.
מוניות השמיעו שריקות בנסיעה חפוזה על הכביש הרטוב.
אנשים הזדרזו מתחת למטריות צבעוניות.
אורות ניאון נשברו על המדרכות הקטנות כמו רסיסים מעולם קצת אחר.
רציתי פשוט להמשיך ללכת.
למה שלא?
הילד נראה כמו עוד אחד מאלו שיושבים לצד המדרכה, שלט קרטון פשוט ומבט עייף וזעוף מדי לעיניו הצעירות.
״אני רעב בבקשה תעזרי לי.״
כמה פעמים שמעתי את זה השבוע? רוב האנשים כבר למדו לא לשמוע.
אבל משהו בנימה שלו שתל בי ספק. אולי ההתעייפות. אולי הנימוס. אולי איך שביקש בלי לצפות.
נעצרתי לידו, שלפתי מהתיק שתי שטרות חמישים שקל.
מספיק לארוחה. ואולי למקום לישון. ואולי גם לנעליים חדשות.
הושטתי לו את השטרות.
הוא הביט בי מופתע, לקח בשתי ידיים עדינות.
״תודה,״ לחש.
זה לא היה למראית עין. זה היה אמיתי.
הנהנתי והתחלתי להסתובב.
ואז זה קרה.
שרשרת, דקה, משוחקת, מבצבצת מהקפוצ׳ון הכתום מדי עליו. תליון מתכת קרה, הפינות מחורצות. התבוננתי, משהו שם הדהד בי מוכר אך מסוכן.
״חכה רגע.״
הילד הרים מבט.
הצבעתי בזהירות.
״התליון הזה״
הוא נגע בו מיד, מגונן בלי שחשב.
״אמא שלי נתנה לי אותו.״
הלב שלי השתגע. קצב אחר, כואב.
״אפשר לראות?״
הילד היסס רק לשבריר שנייה, ואז הושיט בידיים בטוחות ומלאות אמון.
ידי רעדו כשהמתכת הקרה נגעה בכף ידי. היה שם משהו שכבר אחזתי בו פעם.
פתחתי את התליון.
והלב שלי עצר.
בתוך התליוןתמונה. דהויה, סוף הנייר מקופל, אבל הזיכרון חי.
אני.
צעירה יותר, מחייכת, מחזיקה תינוקת עטופה בשמיכה כחולה.
כמעט התמוטטתי שם.
לא. זה לא ייתכן.
היד שלי כיסתה את הפה.
את התמונה הזו הכרתי. היא הייתה בארנק שלי בבית החולים, לפני שמונה עשרה שנה, ביום שאמרו לי שהתינוקת שלי מתה. ביום שהאחיות לא העזו להביט לי בעיניים. היום שבו הכל בתוכי נשבר.
הקול שלי נשבר כששאלתי,
״מאיפה זה?״
הילד ענה בלי לחשוב.
״אמא שלי אמרה שאם אני אי פעם אמצא את האמא האמיתית שלי, היא תזהה את התליון.״
קפאתי.
כל הרחוב השתתק פתאום. הגשם. המכוניות. הצעדים. הכל כאילו נעלם.
אמא אמיתית.
המילים חללו בתוכי חור.
ואז הסתכלתי עליו ממש. בעיניים שלו. בקו הלסת. הצלקת הקטנה ליד הגבהבדיוק במקום של אבא שלה.
הנשימה שלי החלה לדשדש.
״בן כמה אתה?״ לחשתי.
״שש עשרה.״
בלתי אפשרי. אפשרי.
חזקתי בתליון עד שכאב לי.
״איך קוראים לאמא שלך?״
הילד כבר פתח פה
ואז מישהי מאחורי קראה בקולה.
״יואב!״
שנינו הסתובבנו.
מולנו עמדה אישה בשנות הארבעים לחייה, מעיל כהה, לחץ בעיניים.
וברגע שראיתי אותה
כעס קר השתלט לי על הגוף.
כי הכרתי אותה.
אחות נטע שפירא. האחות שלקחה את התינוקת שלי בחיבוק מבית החולים לפני שש עשרה שנה. האחות שבכתה כשאמרה: ״אני כל כך מצטערת. עשינו הכול.״
פניה של נטע הלבינו כשלג.
הילד יואב הביט בשתינו מבולבל.
״אמא?״
הרגשתי שאני מפסיקה לנשום.
כי נטע לא הביטה בתליון. היא הביטה ישר אליי, כמו מישהי שפגשה רוח רפאים עייפה בגשם התל אביבי.
