היא כמעט ולא עצרה.
עוד ילד אחד.
עוד סיפור.
עוד רגע שאפשר פשוט להמשיך הלאה ממנו.
“אני רעב… בבקשה, תעזרי לי.”
בכל זאת נתנה לו שקל.
אבל משהו השאיר אותה שם.
ואז היא ראתה את זה.
מדליון.
ישן… כאילו גם הוא עבר קילומטרים של סיפורים.
“אפשר לראות?”
הילד נתן לה אותו מיד, בלי להסס.
היא פתחה אותו לאט.
והמציאות שלה התפוררה בשקט.
בפנים הייתה תמונה.
היא.
מחזיקה תינוק, אותו לא שכחה מעולם.
קולה רעד.
“מאיפה זה אצלך?”
הילד ענה בלי לחשוב.
ומה שהוא אמר
הקפיא אותה.
ופתאום
מישהו מאחוריה קרא את שמו.
העיר המשיכה לזרום כאילו כלום לא קורה.
מכוניות התיזו מים על מדרכות רטובות.
אנשים נחפזו מתחת למטריות.
מסכים זהרו בידיים עייפות.
איש לא סובב מבט אל הילד שישב מקופל ליד הקיר של סופר־פארם, עם ברכיים מחבקות חזה.
המקטורן שתלוי עליו גדול מדי, הוא רזה מדי בשביל החורף הזה.
צעיר מדי בשביל עיניים עייפות כל כך.
“אני רעב… בבקשה, תעזרי לי.”
האישה האטה אינסטינקטיבית.
לא כי המילים היו חריגות.
הקול שלו כבר לא הפציר.
הוא נשמע מותש.
כמו מי שיודע מראש שיתעלמו ממנו.
ולשנייה
היא כמעט המשיכה.
הרי אלוהים עֵד שכבר שמעה כל סיפור.
כל גוון של ייאוש.
כל עצב מתורגל.
כל אזהרה מחברות: “אל תעצרי לזרים”.
ובכל זאת
משהו חיבר אותה לשם.
אולי זה הגשם שטיפטף משרווליו.
אולי המבט שחמק ממנה.
אולי הכאב המוזר שחי בליבה מאז אותו לילה בבית החולים, לפני שבע־עשרה שנה.
היא שלפה את הארנק.
הוציאה מטבע.
“קח,” לחשה.
הילד פער עיניים.
“לא היית חייבת”
“אני יודעת.”
הוא קיבל את הכסף כמעט במבוכה.
“תודה.”
היא הנהנה בקצרה.
ואז שמה לב לשרשרת שעל צווארו.
כסף עתיק.
כהה מהשנים.
מדליון.
משהו בו הלם בה מיד.
לא זיכרון ממש.
תחושה עמוקה יותר.
עיניה הצטמצמו קלות.
“זה יפה,” אמרה חרש. “אפשר לראות?”
הילד היסס רגע קל והסיר את השרשרת.
“בבקשה.”
הוא נתן לה ללא פחד.
המתכת צוננת ואפורה בין אצבעותיה.
קצותיה חלקים משחיקה, כאילו נפתח אלף פעמים.
נשימתה הואטה.
כי היא מכירה את המדליון הזה.
בלתי אפשרי.
ובכל זאת מוכר כל כך.
אגודלה החליק על השקע הקטן ליד הציר.
בדיוק במקום בו נשמט לה פעם, על רצפת בית החולים.
אצבעותיה רעדו כבר לפני שפתחה אותו.
ואז
קליק.
המדליון נפתח.
והכול מתפרק בתוכה ללא קול.
בפנים צילום דהוי.
היא, צעירה.
מחזיקה תינוק עטוף בשמיכה תכולה.
מחייכת בין הדמעות.
האוויר ברח מהריאות.
לא.
רגליה כמעט כשלו.
כי התמונה הזו נעלמה לפני שבע־עשרה שנה.
בלילה שאמרו לה שבנה מת בניתוח.
הלילה שלא הניחו לה להחזיק בו יותר.
קולה נשבר.
“מאיפה יש לך את זה?”
הילד ענה מיד.
“אמא שלי נתנה לי לפני שמתה.”
היא נעמדה דום.
גשם זלג לאורך פינה בבניין.
אנשים המשיכו לחלוף, לא מרגישים באדמה הרועדת מתחת לרגליים של שני זרים.
הילד המשיך, בקול רך.
“היא אמרה שאם אי פעם אלך לאיבוד…” בלע רוק. “…שאחפש את האישה שבתמונה.”
עיניה התמלאו דמעות מיד.
אצבעותיה הידקו על המדליון.
“בין כמה אתה?” לחשה.
“שבע־עשרה.”
ליבה חדל לפעום.
בדיוק.
בדיוק שבע־עשרה.
היא הביטה בו באמת.
העיניים.
הפה.
כתם הלידה בפינה בלסת
אלוהים.
רגליה כמעט קרסו.
ואז
קול מאחור.
“עוז!”
הילד הסתובב מייד.
מעבר לכביש עמד גבר מבוגר, מתחת למטריה שחורה.
גבוה.
שיער שיבה.
מעיל יקר.
וברגע שראתה את פניו
פחד קיפא את גופה.
כי הכירה אותו.
ד”ר יורם הלוי.
המנתח שחתם על תעודת הפטירה של בנה.
