איך זה למכור?! קראה בתור בלבול סופיה אליהר, מביטה בבנה. ואז איפה אני? במדרכה? בתחנת האוטובוסים? או שמותך רוצה להפוך אותי לבית חולים קבע?
אמא, למה את שוב מתחילה נשף קוסטין.
אתה באמת רוצה להציע לי קופסת מכונת כביסה? היא המשיכה בקול שנשמע קצת רגשני. איבדת את השכל, קוסטי?!
שקטי. אני רק מנסה לדון באפשרויות
מה יש לדון? הבית זה לא משהו שמוכרים כשטיפה קשה! היא קפצה מהשולחן בחוזקה. נולדתי כאן, ואתה גדלת כאן. ואתה רוצה למכור אותו!
באותו רגע נכנסה ללא חיזוק הדלת השכנה, לידיה רוזן.
סופיה! למה את יושבת כזאת? אמרת לעצמך שהשנה תשתלי את כל האדניות. בחורף האחרון כמעט נטשנו! איפה התכניות שלך לעיר?
לידיה, ניסיתי באמת הניחה סופיה את מבטה. השתילים רק יצאו, ואני לא יכולה לשבור אותם
אל תדאגי לשבור! לפני כחודש נתתי לך את מספרו של יאיר, חקלאי מהקיבוץ רמת ישפעה! הוא היה מגיע ומעבד את השדה, משקה את הצמחים! היית יכולה לשתול משהו שימושי, ולא רק ורדים.
קוסטה אמר שאולי בקיץ יגיע עם החברים. על האש, מדורה. ואני רק יש לי ברוש, ורדים
הא! הוורדים האלה! חייכה לידיה. בחמישה השנים האחרונות בנך הגיע שלוש פעמים. והפעם עם בירה, לא עם גריל.
הוא עובד. יש לו המון עניינים
וזוכרת איך בחורף הקפאת? בלי מזון, בלי תרופות! טוב שהגעתי. ובנך “העובד” איזו פעם לא מצליח לחזור! אפילו לא מצליח להתקשר!
הוא תמיד מגיע כשקוראים לו
סופיה, את כמו ילדה: מאמינה ומחכה. אבל הזמן חולף. צריך לחשוב בראש, לא בלב. עכשיו את צריכה אדניות, לא שיחים של ורדים!
אולי אחליף לאדניות. איפה שהברוש כבר פורח
בדיוק. ומה קורה עם הבת?
הכל כמו תמיד. קוסטה מדבר איתה מזמן לזמן יום הולדת, חנוכה זהו כל השיחה.
קוסטה מגיע אלייך פחות ויותר. פחות דאגות. לא רוצה לחרוץ, אבל המשך יהיה רק שקט יותר
סופיה אליהר גרה במושב ברזילי, קרוב לרמת גן. לפני עשרים שנה נותרה לבד עם הילדים בעלה נהרג בתאונת דרכים. הבת הראשונה נולדה בשם תמר. היא הייתה חכמה, למדה מוקדם, ידעה לשטוף ולבשל. קוסטה הגיע מאוחר יותר, אחרי שהיא עברו ארבעים. הוא היה לה תקווה. ההבדל ביניהם חמש עשרה שנה. זמנים שונים, חינוך שונה.
תמר הייתה הראשונה שעזבה.
אמא, אני רוצה להתחתן.
עם מי? עם רומן משכונה? אסור לי! אין לו השכלה, מקצוע, תרבות!
זה החיים שלי, אמא. אני כבר שמונה-עשרה.
ראית את הבטן שלו? שם לא תמצאי נשמה הכל שומני!
זה לא חיצוני, הוא טוב וחכם. קיבל עבודה בעיר.
ואת תלכי איתו?! ואני כאן לבד?
אלמד ואשאר כאן.
סופיה בכתה, ביקשה ממנה. אך תמר, אחרי שלקחה מגירה וקפצה דרך החלון, נעלמה. לא שלחה מכתבים, לא חייגה. רק שמועות דרך מכרים מזדמנים.
קוסטה נותר לזמן רב עם האם. הוא בנה חצר למנוחה: ארמון, נדנדה, גריל, דשא, פרחים. אבל לא היה שם אדניות, לא תפוחי אדמה.
אמא, למה צריך אדניות? במושב ברזילי נפתח חנות! יש שם כל תפוחי אדמה, קישואים, ירקות. למה תפשי את הגב?
זה היה נהוג שלנו
זה היה נהוג לפני! עכשיו זה המאה העשרים ואחת!
סופיה הסכימה. חייה היו צנועים, אבל נעימים. קוסטה הביא מזון, תרופות, לקח אותה לרופאים. אחרי זה פגש בתמר, נישא. סופיה קיבלה אותו, אבל הם לא התאימו זה לזה. היא לא חבבה את החיים הכפריים ולא את חמותה.
בביקורו הרגיל קוסטה, כמו תמיד, חיבק את אמו, הוציא את המוצרים, והניח אותם על השולחן.
אמא, רציתי לדבר. יש לי רעיון ממש משתלם.
שוב על העסק?
אמא, במושב ברזילי קונים קרקע! רוצים לבנות קהילת קוטג’ים. תשתפכי אם נמכור את הבית עם המגרש אפשר לקנות דירת חדר אחת ברמת גן. ולא נשאר לי שום הון להתחלה.
חכי מה איתי? איפה אוכל לגור?
אמא, אל תתחילי. אפשר לחשוב על פנסיון או לשכור דירה. לא ברחוב!
את רוצה שאני אצא מדירה? מדירת המשפחה שלנו? זה הבית שלנו!
אמא, זה רק בית. ישן, לא נוח. כל עוד המחיר גבוה צריך למכור.
לעולם! סגרה סופיה את אגרפיה. כל עוד אני חיה, הבית יישאר. ולא אחנה אותך!
קוסטה נטש, תפס את המפתחות ועזב בלי מילה סופית.
סופיה יצאה לחצר. על השיח שיח ורדים בחצי פיתוח. ביד אחת היתה את המגרפה, ביד השנייה גרזן. היא רצתה להחליף את השיח לאדניים, אבל לא יכלה להזיז אותו.
עדיין לא? קראה לידיה מהמאחורי הגדר.
אין לי כוח. לא בגוף, לא בנשמה.
כבר מאוחר! העונה בוזבזה. וקוסטה שלך אולי אף לא יחזור.
מה תציעי?
תחשבי בחכמה. תסדרי הכל נכון תקבלי דירת חדר ברמת גן. קרוב למרפאה, לחנות, חימום, שכנים. ציביליזציה.
סופיה לא יכלה לישון כל הלילה, חשבה. בבוקר עלתה לאוטובוס ונסעה לרמת גן. אל קוסטה. החליטה להיכנע ולדבר בשלווה.
עלתה לקומה השלישית. נעמדה בפתח הדלת.
מבעד לדלת נשמע קול:
וירה, היא לא רוצה למכור! עקשנית כמו טרקטור!
אז לך לנהג משא! איך אפשר לשמור על העסק שלי?! אנחנו על קצה, ואת רק מתרפקת! תיתן למות במושב ברזילי!
סופיה קפאה. ואז בדחף של כעס נתקעה.
אמא? פתח קוסטה.
תודה שסגרתי אותך! קולו רעד. באתי לדבר, לתקן. ועכשיו תדעי: לא אמכור! אף פעם! עדיף לשאת את האדמה, מאשר להכניע את העסק שלך!
אמא
תצא לשם עם השדים שלך! זעפה. שאר בני משפחה ימכרו דירות! אבל ביתי אל תיגעו בו!
סופיה הסתובבה ופנתה הביתה. לילה שלמה ביקרה בתחנת האוטובוס. בבוקר חזרה הביתה. שלושה ימים היא שכבה, ואז אספה את הגרזן, אבל לא יכלה להתקרב לשיחים.
בבוקר, מישהו דפק בפתח החצר.
מי שם?
אמא, זה אני. תמר.
תמרי? קפאה סופיה. בתי היקרה
אמא, מה שלומך?
אני קולה הרעיד.
קוסטה התקשר. הוא אומר שאת משוגעת, לא רוצה למכור. ואני אמרתי לו: לך לשם. הוא חשב שאת כבר סיימת אבל אני הבנתי הגיע הזמן לחזור.
בתי אבל אנחנו
מתי זה היה? יש לי שלושה ילדים. ועכשיו אני מבינה אותך ממש!
ילדים?
שתי בנות ובן. ורומא עכשיו ספורטאי חזק, עובד בתחום ההייטק.
ואת?
נבקרכם בסופי שבוע. אביא לך מזון, כל מה שאת צריכה. אנחנו קרובים עכשיו, אמא.
אדניות?
אינך צריכה עוד אדניות. עכשיו יש לך נינים.
סופיה בכתה, חיבקה את בתה.
