פעם, כשחושבים על זה עכשיו, השכנים צחקו כשהמנקה יגאל התחיל להאכיל חתולת רחוב ליד הכניסה. היא הייתה מגיעה מדי יום ונשכבת מול אותה דלת בדיוק. איש לא שאל למה.
יגאל טאטא את החצר משש בבוקר, כמו תמיד. המטאטא התגרד על האספלט הרטוב, והקול הזה הפך מזמן לשעון מעורר לשלוש הקומות הראשונות. העלים הדיפו ריח חמצמץ של רקב, אף שעל הלוח נכתב אפריל.
החתולה ישבה על המדרגה התחתונה של הכניסה. שלושת צבעים, כחושה. הפרווה הייתה מסורבלת על הצלעות, והצלעות בלטו אפילו מרחוק. היא הביטה ביגאל בעיניים ירוקות ופתחה את הפה בשקט, כאילו מיאה, אבל מישהו כיבה את הווליום לאפס.
הוא עצר והניח את המטאטא על הקיר. התכופף, מרגיש את הברכיים חורקות מקור הבוקר.
“נו, מאיפה באת?”
העיניים הירוקות מצמצו. הפה נפתח ונסגר שוב בלי צליל.
למחרת בבוקר היא ישבה באותו מקום. גם יום אחרי. יגאל הביא מהבית צלחת אלומיניום ושאריות עוף מאתמול. החתולה אכלה לאט, אוזניה צמודות, כאילו היא מצפה למלכודת. אחרי האוכל היא לא הלכה.
היא עלתה במדרגות ונשכבה מול הדלת של דירה 12. דווקא 12, לא 13 ולא 10.
ביום השלישי יגאל הבחין בהרגל הזה. ביום החמישי הוא הפסיק לחשוב שזה במקרה.
נועה מהקומה הרביעית יצאה ביום שני עם שקית אשפה ועצרה, בוהה בצלחת שעל המדרגות.
“יגאל, אתה עושה לה כאן מסעדה של ממש?”
“אני מאכיל,” הוא משך בכתפיו והמשיך לטאטא.
נועה לא הרפתה.
“נו, הנה זה מתחיל. פרעושים, לכלוך, שערות בכל מקום. אצל משפחת לוי בקומה השלישית יש ילד קטן, חשבת על זה?”
היא דיברה בקול רם ובטוח, והבושם המתוק שלה גבר אפילו על ריח האספלט הרטוב. ציפורניים אדומות הבזיקו כשהעבירה את השקית ליד השנייה.
יוני מהקומה השנייה עישן מתחת לגגון במכנסי ספורט מרופטים. חייך מבעד לעשן.
“יגאל, אתה ממש מלחש חתולים. אולי היא תגיד לך גם את מספרי הלוטו?”
יגאל שתק. אחר כך אמר בשקט, לא לאף אחד במיוחד:
“החתולה הזאת לא באה סתם.”
נועה נחרה. יוני שאף עמוק ונשף לאט, מביט לאנשהו הצידה.
“פילוסוף,” הוא זרק והלך למעלה.
המטאטא התגרד הלאה. החתולה שכבה מול דלת 12, כורכת את כפותיה הדקות, ולא הסירה את עיניה מסף הדלת. שותקת.
רבקה מדירה 12 גרה לבדה. היא הייתה מעל שבעים, איש לא ידע בדיוק, כי היא לא חגגה ימי הולדת ולא הזמינה אורחים. נמוכה, יבשה, תמיד בצעיף כחול ובמעיל אפור ישן.
פעם היא ירדה כל בוקר לקנות לחם. יגאל ראה אותה אוחזת במעקה בשתי ידיים ושמה את הרגל על המדרגה בזהירות, כאילו בודקת קרח. היא חזרה עם כיכר בשקית וחלב. לפעמים הנהנה, לפעמים עברה בשתיקה.
הוא ניסה להיזכר מתי ראה אותה לאחרונה. לפני יומיים. אולי יותר.
אחרי שאשתו נפטרה, יגאל תפס את עצמו לעתים קרובות מקשיב לדלתות של אחרים. ארבע שנים של ההרגל הזה.
בקומה השנייה הוא עמד ליד הדלת. הצבע בתחתית התקלף עד העץ. מאחורי הדלת היה שקט.
החתולה ישבה ליד רגליו והביטה בדלת בלי למצמץ.
ביום רביעי הוא נתקל בנועה במדרגות.
“ראית את רבקה לאחרונה?”
“מי? אה, מדירה 12,” נועה סידרה את שערה. “לא. היא תמיד מתבודדת. אולי נסעה לאנשהו.”
“אין לה קרובי משפחה.”
“נו, טוב,” נועה פרשה ידיים. “אז היא פשוט לא יוצאת. עדיין קר בחוץ.”
בחוץ היו ארבע עשרה מעלות. יגאל לא התווכח. עקבי הנעליים של נועה הטטו למטה, וריח הבושם נמוג במסדרון, כאילו לא היה.
הוא חזר לדלת. התכופף, הצמיד אוזן לחריץ. כלום. או כמעט כלום.
החתולה השמיעה קול. לראשונה מכל הזמן. חלש, צרוד, כאילו הגרון שכח איך עושים את זה, אבל ניסה. “מיאו” חלש, יותר כמו נשיפה.
יגאל התכופף וליטף את גבה. הצלעות מתחת לפרווה נספרו אחת-אחת, כמו חוטי גדר ישנה.
החתולה לא הסירה את עיניה מחור המנעול.
הוא דפק בבוקר ובערב, ובמהלך היום. איש לא פתח.
יוני עישן בחדר המדרגות והתבונן.
“יגאל, ברצינות. אל תשבור את הראש. זקנים לפעמים לא רוצים לדבר, זה הכל. לסבתא שלי היה פעם חודש שהיא נסגרה, מסתבר שהיא צפתה בסדרה.”
“לרבקה אין טלוויזיה.”
יוני השתיק, מלמל משהו לא ברור ונעלם מאחורי דלתו.
למחרת יגאל שטף רצפות בקומה הראשונה, כשלמעלה נשמע צליל. לא מיאו.
הסמרטוט נשמט מאצבעותיו והתרסק על המדרגה.
הוא רץ למעלה, מדלג על שתי מדרגות.
החתולה עמדה מול דלת 12.
בדירה 13 נשמע קליק של מנעול, שכנה הציצה החוצה.
“מה קורה?”
“תתקשרי לאמבולנס,” יגאל אמר בשלווה, בלי הפסקה. “ולמכבי אש. צריך לפרוץ את הדלת.”
“מה פתאום, אי אפשר סתם ככה…”
“תתקשרי. עכשיו.”
ידיו היו רטובות מהסמרטוט. הוא ניגב אותן על המעיל, הטלאי על המרפק נרטב.
פרצו את המנעול אחרי עשרים דקות. הדלת נפתחה בחריקה יבשה, ואוויר כבד ומעופש פרץ לחדר המדרגות. יגאל נכנס ראשון.
רבקה שכבה על הרצפה במסדרון, בין המטבח לחדר. כפכף מרגל שמאל עמד על הקיר ישר, כאילו הונח בכוונה. לידה התייבשו שברי כוס, ועל הלינוליאום נשאר סימן לבן של מים שכבר התייבשו.
הטלפון עמד על השידה בחדר. מטר וחצי מהיד המושטת. מטר וחצי התבררו כרחוקים מדי.
הרופאים יגידו אחר כך: שבר בצוואר הירך, התייבשות. עוד יום, ולא היו מספיקים.
כשנשאו אותה למטה באלונקה, רבקה הייתה בהכרה. שפתיים יבשות, עיניים מעומעמות, פנים אפורות. אבל היא לא הביטה ברופאים ולא בשכנים שעל המעקה.
היא הביטה בחתולה, ששתקה שוב על המדרגה התחתונה. פה פעור. אין קול.
אצבעותיה על השמיכה זזו, כמעט בלתי מורגש.
“יגאל,” היא לחשה. “תאכיל אותה. בבקשה.”
גרונו התכווץ עד שרק הנהן.
דלתות האמבולנס נטרקו, האור הכחול-אדום צבע את החצר ונסע. נועה עמדה בצד, ידה על פיה. יוני ישב על הספסל, מרפקיו על ברכיו.
בבוקר יגאל יצא לחצר בשש, כמו תמיד.
הצלחת ליד הכניסה הייתה מלאה. לצדה עמדה קערה שנייה, ירוקה, מפלסטיק, ברור ממישהו במטבח. בתוכה מים נקיים.
הוא הרים עיניים אל החלונות הכהים. אף אחד לא דלק. אבל בקומה החמישית חרק חלון.
המטאטא התגרד על האספלט כרגיל. אחרי עשר דקות יצאה נועה. בלי איפור, בז’קט מעל כותונת לילה. עצרה על המדרגות וקפאה, מביטה בחתולה שאוכלת מהקערה.
עמדה. התכופפה וליטפה את הגב המסורבל. מהר, כמעט בגניבה.
והלכה לפחי האשפה, בלי להסתכל אחורה.
יוני ירד מאוחר יותר עם שמיכה משובצת, מגולגלת.
“יגאל,” הוא השתעל. “קח. אם בלילה… נו, קר. ישנה, אבל כיבסתי.”
הניח על המדרגה והלך, בלי לחכות לתשובה. יגאל פרש את השמיכה על המדרגה. החתולה ררחה את הבד, דרשה ברגליה, התכרבלה לכדור ועצמה עיניים.
בחצר היה ריח של עלים רטובים ועוד משהו.
הצלחת עמדה ליד הכניסה, עם אוכל. ואף אחד לא צחק יותר.
