שבועיים מיצי שרקה ושרוטה, לא נתנה לנורית להתקרב לספה הישנה. נורית כמעט החליטה למסור את החתולה. אבל כשהשכן עזר להזיז את הרהיט, מאחוריו התגלה מה שהסביר הכל.
מיצי מעולם לא הייתה רעה. אבל לספה הישנה בסלון היא לא נתנה לאף אחד להתקרב, ונורית כבר שבועיים לא הצליחה להבין למה.
זה התחיל בדבר קטן. בוקר, מטבח, ריח של תה וחלה שרופה. נורית סיימה לשתות, ניגבה ידיים בסינר עם חמניות והלכה לנקות את הרהיטים. הושיטה יד למשענת.
החתולה קימרה גבה ושרקה ככה שנורית נסוגה ופגעה במנורת רצפה עם המרפק. בשלוש שנים ביחד הן עברו הרבה: גרגור בבוקר, יללות תובעניות לפני האוכל, שתיקה נעלבת אחרי הווטרינר. אבל שריקה שמעה בפעם הראשונה.
אחר כך החתולה עלתה במשקל. הצדדים התעגלו, ההליכה הפכה כבדה וזהירה. נורית חשבה: האכלתי יותר מדי. צמצמה את המנה, שפכה את העודף חזרה לשקית עם נייר כסף מרשרש. לא עזר. מיצי התחילה לסחוב חתיכות מהקערה לאנשהו מאחורי הספה, ויום אחד נורית מצאה מאחורי הרגל חתיכת עוף מיובשת, מכוסה אבק.
ריח בפינה היה מוזר: חמוץ, חם, חי. נורית ירדה על ברכיה, ניסתה להציץ ברווח בין הקיר לגב הספה. מיצי זינקה לרוחב, בלי קול, בלי אזהרה. עמדה מול הרווח ובהה בעיניים צהובות כאילו מאחוריה מונח הדבר היקר בעולם.
על גב כף היד נשארו שתי שריטות דקות.
הבת התקשרה בערב, כרגיל, בריצה.
– אמא, נו מה עם החתולה?
– שורקת. שרטה לי את היד. אי אפשר להתקרב לספה.
שירה נאנחה. בשפופרת נשמעו עקבים על אספלט, צפירה רועשת, רחש שקית מהסופר.
– אמרתי לך. תמסרי אותה לפני שתקרע לך את הפנים. יש קבוצות באינטרנט, מהר מאמצים.
נורית שתקה. אצבעותיה לחצו את קצה המפה כל כך חזק שהבד התקמט כמו אקורדיון.
– אמא? שומעת?
– שומעת.
– את לא צריכה את כל זה. לבד, עם החתולה הזאת… בואי אליי טוב יותר.
הניחה את הטלפון על השולחן. במסדרון מיצי ישבה בפתח הסלון, זנב כרוך סביב כפות קדמיות, גב ישר. כמו שומר. ובשבועיים האלה היא לא התרחקה משם הרבה זמן: אפילו אכלה מהר מהרגיל, כאילו מיהרה לחזור.
אחרי השיחה נורית פתחה את הטלפון והקלידה בחיפוש מה שהבת אמרה. קבוצות נמצאו מיד. תמונות של חתולים, כיתובים: “חיבה”, “מורגל לארגז”, “מחפש בית”. גללה דקה. אחר כך הניחה את הטלפון כשהמסך כלפי מטה, והגרון התייבש.
לפני השינה התקרבה לסלון. מיצי שכבה ליד הספה וליקקה כפה, לאט, בזהירות, כאילו התכוננה למשהו חשוב. נורית התיישבה על הסף.
– מיצי. נו מה את מסתירה שם?
החתולה הרימה ראשה, מצמצה והמשיכה ללקק.
בלילה נורית לא ישנה. מאחורי הקיר רשרש, נרגע והתחיל שוב. פעם אחת דרך הדממה חמק צליל דק, כמו צפצוף. נורית קפאה, הקשיבה. לא חזר.
היא קמה והלכה לדלת יחפה. הרצפה קרה, מתחת לפאנל נשף דצמבר. פנס הרחוב מחוץ לחלון הטיל פסים צהובים דרך הווילון, ובאור הלא אחיד הזה נורית ראתה: מיצי שוכבת לא על המזרן. צמודה צד לקיר, ממש ליד הספה. הבטן עלתה וירדה בקצב.
החתולה לא שרקה. שכבה ובהה בנורית דרך פס אור הפנס.
נורית חזרה לחדר השינה. על השידה עמדה תמונה של בעלה במסגרת צדפים, שהביאו פעם מהים. יאיר חייך. ונורית חשבה: הוא לא היה מוסר את החתולה. הוא קודם היה מזיז את הספה.
בבוקר היא התקשרה לגל מהקומה התחתונה. לשכן היו ידיים כאלה, שיכולות להרים ארון ולתקן ברז. הוא לא שאל שאלות מיותרות.
– ספה? – חזר. – לאן להזיז?
– מהקיר. אני צריכה לראות מה מאחוריה.
בא תוך עשר דקות, בחולצה משובצת וכפכפים על רגליים יחפות. מאחוריו הציצה אשתו תמר, לא יכלה להתאפק.
מיצי למראה זרים הסתתרה מתחת לשולחן המטבח. נורית שמה לב: החתולה לא רצה לסלון, כמו שעשתה תמיד. נשארה במטבח. אישוניה התרחבו עד שכמעט לא נראה צהוב בעיניים, וכפותיה דרכו דק דק על האריחים הקרים.
גל תפס קצה אחד. נורית את השני. רגלי הספה חרקו על הפרקט, מתמשכות וחדות, והקול מילא את הדירה עד התקרה. הספה זזה בכבדות, ישנה, נפוחה מזמן. אבק עלה בעמוד והסתחרר בפס שמש הבוקר.
תמר נאנחה ראשונה.
בפינה, על צעיף צמר ישן שנורית איבדה עוד באוקטובר, שכבו גורים. ארבעה. זעירים, עיוורים, עם אוזניים צמודות וכריות כפות ורודות, כל כך רכות שהיו נכנסות על ציפורן. הם זזו, פתחו פיות חסרי שיניים, ומהם בא ריח חלב, חם וסמיך. לגרון של נורית נחנק.
היא ירדה על ברכיים ישר על הפרקט המאובק. ידיים רעדו. הושיטה אצבעות לגור הג’ינג’י עם כוכב לבן על המצח, והוא נגע בלוע בכף ידה. כף היד הייתה קרה, הגור כמו תנור קטן.
– הנה לך חתולה רעה, – נשף גל, כורע על ברכיו לידה.
תמר הסתובבה למטבח. מיצי עמדה במשקוף הדלת ולא זזה. הביטה לא באנשים. בגורים.
אז נורית הבינה הכול בבת אחת. השריקות והאוכל מאחורי הספה, הבטן שהתנפחה והלילות ללא שינה ליד הקיר, כשהיא חשבה שהחתולה פשוט “עם אופי”. והצעיף. אותו צעיף צמר מהמסדרון שנורית כיסתה בו ברכיים בערבים. מיצי גנבה אותו בעצמה, פרשה אותו בפינה ובנתה קן.
החתולה התקרבה לאט, על כפות רכות. ריחה את ידה של נורית, נגעה בלוע באצבעותיה. ונשכבה ליד הגורים, מקרבת אותם אליה אחד אחד.
תמר יצאה בשקט וחזרה עם צלוחית מים פושרים. הניחה על הרצפה, בלי מילה. גל התיישר, הביט בנורית מלמעלה וגם שתק. לא היה מה לומר, הכול כבר היה מונח על הצעיף.
בערב שירה התקשרה שוב.
– נו, אמא? חשבת על החתולה?
– חשבתי, – אמרה נורית. הקול היה אחר, רגוע וחם, כמו אותו צעיף שנמצא במקום הכי לא צפוי. – עכשיו יש חמש.
בשפופרת השתררה דממה. אחר כך הבת צחקה, קצר ומבולבל, ונורית חייכה בפעם הראשונה מזה שבועיים.
ומיצי שכבה על הצעיף, וארבעה גורים עיוורים חיפשו אותה עם אפם בחשיכה, נגעו בצד החם. היא לא גרגרה. נשמה בקצב ועמוק.
זה הספיק.
נורית סגרה את דלת הסלון, אבל לא עד הסוף. השאירה רווח.
מיצי צריכה לצאת.
