בְּגִיל שישים ושישה, כל חיי האמנתי שהמשפחה היא הדבר החשוב ביותר בעולם. לא חיפשתי הרבה ציפיות גדולות; רציתי רק להיות נדרשת, להיות קרובה לילדיי ולנכדיי, ולחוש שיש לי מקום בחייהם.
שלושים שנה חייתי בדירה המשפחתית שלנו שלושה חדרים, מרחב גדול ומואר. מהחלון של המטבח נצפה אל אלון עתיק שנטע בעלי, בזמן שהוא עדיין היה בחיים. בסלון עמד ארון קודמים של אימי, ובחדר השינה תליונה מצעים רקומים ביד, שהכנתי בתקופת ההיריון עם בתי. זה היה הבית שלי, מקומי על האדמה.
אבל הילדים גדלו. הבן, דוד כהן, גר עם אשתו ושני ילדיו בדירה של שני חדרים בפרויקט חדש ברמתגן. המשכנתא, תשלומי ריבית, גן הילדים הכל יקר. הבת, יעל כהן, אחרי גירושין טריים, שוכרת חדר משותף עם חברה ונעה כל הזמן.
בצהריים של יום ראשון, בזמן ארוחת צהריים משפחתית, דוד שאל בחציצחוק:
אמא, למה לא חשבת על מעבר למקום קטן יותר? יש לך כל כך הרבה מרחב ואת גרה לבד
הרגשתי דקירה קטנה, אבל חייכתי.
ואתה חשבת שניתן לעזוב את כל מה שאתה מכיר בקלות?
לא, לא כמובן, תפס קו. אבל אם תרצי, אפשר לקבל עזרה ממך. אולי תתרום למחיר של דירה גדולה יותר, והייתה שמחה לילדים
חשבתי על זה הרבה, ואז קיבלתי החלטה. מכרתי את הדירה. מצאתי מקום קטן יותר שני חדרים בפריפריה של חיפה, ללא מעלית, עם נוף חניה במקום האלון. אבל זה היה שקט, נקי, חדש.
העבירתי חלק מהכסף לבן ולמשפחתו, מה שאפשר להם לרכוש דירה רחבה יותר. לילה סייעתי ליעל לפרוע חלק מחובותיה. הרגשתי גאווה בעצמי, חשבתי שעשיתי דבר נבון וששוב נשתפר הקשר בינינו שהן יבואו, שהנכדים יתקשרו אליי, ושנשתה יחד תה.
השבועות הראשונים לאחר המעבר היו קשים. השכנים החדשים היו קרים, המדרכה הייתה קפואה וחד-בטון, המטבח כל כך קטן שלא הצלחתי לשים בו שולחן. אמרתי לעצמי: זה היה שווה למען המשפחה.
אבל אף אחד לא הגיע. יעל התקשרה פחות ויותר. דוד ענה לשיחה בחיפזון. הנכדים היו עסוקים בשיעורים פרטיים, שחייה, טיפול בלוגופד. ניסיתי להזמין:
אולי תבואו שבת? אפתיח עוגת גבינה.
אמא, עכשיו לא נוכל. אולי שבוע אחרי? או אחרי שבועיים.
כל שבוע שעבר, אחרי שבוע הפך לאולי מתישׁה״.
יום אחד, דוד הגיע לקחת מסמכים שהייתי שומרת עבורו. הוא עמד בפתח, הסתכל סביב ויצא:
אוי, כאן צמודה. איך את מצליחה לחיות כאן?
לא השבתי. שתינו תה בשתיקה, ואז ישבתי לבדי ותחילה הרגשתי קציר אמיתי בלבי. לא היה זה הקו של הדירה, לא נוף או גודל, לא המטבח ללא שולחן. זה היה הרעיון שהקרבתי חלק מעצמי פיסה מחיי בתקווה לקרבה, וקיבלתי חוסר עניין בתמורה.
לא מצטערת על העזרה. אם היום אחד מהם יבקש ממני שוב, הייתי עושה זאת ללא היסוס. אך מצטערת שהשקעתי כל כך זמן באמונה שאהבה תמיד חייבת להיות קרבה והקרבה. שלא הצבתי גבול, שלא אמרתי: אעזור לכם, אבל אחרי זה אני לא רוצה להיות לבד.
עכשיו מנסה לסדר את חיי מחדש. הולכת לטיולים, הצטרפתי למועדון קשישים מקומי. אחת לשבוע אני והדירה של השכנה הולכות לבינגו. מדי פעם מבשלת לעצמי משהו, מדליקה נר ויושבת לשולחן כאילו יש לי אורחים. כי גם לי יש ערך.
הילדים? הם מתקשרים, אך לעיתים רחוקות. כבר לא מחכה עם עוגת גבינה ושמירה של חלב טרי במקרר למקרה שהצריך. הפכתי את המרחב לשקט. ובשקט הזה אני שומעת סוף סוף את קולי הפנימי: עכשיו תורך.
