הזקן היה תמיד יושב בתא מספר שבע.
אותו בית קפה.
אותו קפה שחור.
אותו מבט שקט דרך החלון לגשם הירושלמי.
המלצריות קראו לו מר אמיראיש שיער שיבה, זקן מסודר, מקל עץ ישן ושקט כזה שגרם לאנשים להנמיך קולם, מבלי להבין מדוע.
מעולם לא עורר בעיות.
מעולם לא ישב שעות.
וכל יום שלישי בדיוק בצהריים, היה בא לבד.
כך היה עד אותו יום בו נכנסו הבחורים עם הג’אקטים.
שישה במספר, רעשנים מספיק עד שכל בית הקפה השתתק.
מעילים מעור, מגפיים כבדים, צחוק גדול, אגו גדול אף יותר.
המוביל ביניהםבחור ענק בשם תומרקלט את הזקן עוד לפני שהתיישב.
משהו בכבוד של השקט תמיד גירה אנשי רוע.
תומר ניגש בחיוך, דפק על שפת התא והתכופף:
“נו תראו מי זה, המלך של בית קפה.”
הזקן לא ענה.
הצחוק רק הלך וגבר.
ואז תומר עשה את זה
הוא שלף את המקל מהיד של הזקן.
השולחן קפץ. כוס מים נשפכה והתנפצה ברעש על הקרמיקה.
הצחוק הגס מילא את המקום בזמן שתומר הלך במעבר, מניף את המקל כמו גביע.
“תזהרו, אולי זה הדבר האחרון שלו!” צעק מישהו.
הזקן נשאר לשבת.
לא צעק.
לא התחנן.
אפילו לא הביט קודם על תומר.
רק הביט במקל שהושלך על הרצפה.
אחר כך, אל המים מטפטפים מהשולחן.
ולאחר מכןלאט מאודהביט לסמל שזוהה מהגאקט של תומר.
בתוך הצווארון העור היה רקום נץ כסף דהוי, כמעט בלתי נראה למי שלא קרוב דיו.
הבעת פניו השתנתה.
מעט. אבל מספק.
הזקן שלף מהמעיל מחזיק מפתחות שחור קטן.
תחילה תומר צחק:
“מה תעשה, תצפצף עליי?”
לחיצה שקטה.
ומיד הרים את המחזיק לאוזן, כמו מי שעשה זאת מאות פעמים.
“אני,” אמר בשקט.
הצחוק בבית הקפה כמעט ונדם.
שתיקה.
“תביאו אותם,” לחש.
הוריד את המחזיק לשולחן.
הפעם החיוך של תומר היה פחות עז.
ואזמהרחובזעק צמיגים.
ראשים הופנו.
שלושה רכבי שטח שחורים גלשו לחניה, אורות חזקים חותכים את חלון בית הקפה.
דממה.
הצעירים פסקו מלחייך דבר-מה.
הדלת נפתחה.
רוח קרה התגנבה לתוך החדר.
גבר כהה עור, גבוה, בחליפה אפורה מושלמת וניצוץ באוזן, נכנס. עיניו עברו על כל סועדי המקום ונעצרו בבן-רגע על הזקן.
“אדוני.”
מילה אחת בלבד.
כבוד עטף אותה.
הזקן הנהן חצי-חיוך.
הגבר פנה לתומר.
ובתוך שניה, תומר כבר לא היה גדול.
לא בגוף, אלא בהיסטוריה.
“עליך לצאת,” אמר האיש בשלווה.
תומר ניסה לגחך שנית.
“או מה?”
שקט.
הזקן התכופף, הרים את המקל בעצמו.
לאט.
באיטיות.
כאילו השנים שבהם ישבחשובות דווקא ברגע הזה.
קימר גוו, התרומם גבוה.
העיניים התייחסו לנץ הכסף על התפר.
“הסמל הזה,” אמר הזקן, “היה של מועדון אופנועים בשם נצי הברזל.”
הצעיר מבין החבורה נראה מודאג.
תומר שתק.
הזקן המשיך:
“לפני ארבעים ושלוש שנה, מייסד המועדון נעלם אחרי חקירה משטרתית בחשד להברחת נשק.”
עצבנות עברה בין החבורה הצעירה.
הגברים בחוץ לא זזו.
הזקן הטה ראש קלות:
“לפני שנעלם… הייתה לו בן.”
הלסת של תומר נדרכה.
“ולבן ההואנולד נכד.”
השתיקה חזרה ומילאה את האוויר.
“את הבן שלו קברתי לפני עשרים שנה,” הוסיף הזקן בקור רוח.
הבעתו של תומר השתנתה.
המעט הזה הספיק.
פתאום נבהל.
“הזקן הזה לא מנחש,” הבין תומר.
הוא יודע בדיוק מי עומד מולו.
“שקרן,” מלמל תומר.
הזקן שלף מתיקו תמונה ישנהמקופלת, שחוקה בקצוות.
הניח אותה על השולחן.
תומר הביט.
גבר צעיר (הזקן בזמנו), עומד לצד אופנוען עם אותו נץ הכסף.
ביניהם
ילד בלונדיני קטן, בן שש אולי.
מחזיק את אותו מקל עץ עתיק.
תומר הפסיק לנשום.
קולו של הזקן הונמך:
“לקחו אותך אחרי שאביך נהרג.”
עבור תומר, בית הקפה נעלם.
הצחוק, המגפיים, כל ההצגההתפוגגו.
“נעלמת לאומנה לפני שמצאתי אותך,” לחש הזקן.
ידי תומר רעדו.
“לא…”
הזקן התקרב.
“חיפשתי אחריך בכל רחבי הארץ.”
עיניו של הזקן נרטבו.
לא חלשות
שבורות.
“והפעם הראשונה שאני רואה שוב את נכדי…”
הקול נשבר.
“…הוא צוחק בזמן שגונב לי את המקל.”
איש לא נע.
בחור אחד מהחבורה התיישב בשקט.
שני פשט את הווסט.
תומר הביט שוב בתמונה.
אחר כך בזקן.
אחר כך במקל.
ופתאום, כל האכזריות נמסה.
ולפתע, היה שוב רק ילד אבוד, שכל חייו לא הבין מדוע אף אחד לא בא בעבורו.
