אורית, קופצת בכיסא סלון, לחצה ידיה על מרפקיה ולא חיכתה יותר. כל איבר בגופה ניגש וקורא לה: כאב חד, דימום, משאית אמבולנס, מרפאה ותחושת ריקנות עמוקה. מה שקרה היה הפלה לא היה צורך לשאול. שלישית בשנתיים, לפני כן הייתה הריון שנתק, ולפני זה נקטה בניתוח הפלה שכיום משקף את האבל שממלא את חייה.
היא לחצה על הטלפון וקראה לאמבולנס. בחצי שעה הועברה לרכב, ובדרך חיברה שיחה עם אריאל בעלה כדי להודיע לו שלא ימתין לה לארוחת ערב.
שוב? שאל הוא, ואורית לא משכה מילת תגובה. דמעות שלייאוש ותסכול גלגלו על לחייה. כמה זמן עוד יימש כך? האם היא מבינה למה הדברים חוזרים על עצמם? אילו הייתה משאירה את ההחלטה לגשת לרופא משונה, אולי היה קיים ילד בן חמש חודשי. אך הילד לא היה, ונראה שלא יימצא לעולם.
איך זה כואב! קראה היא, והרופא הסתכל ברוגע וגרר את המזרק.
שני ימי אשפוז נמשכו כקיץ ארוך. לבסוף קיבלה פטור, ואריאל הגיע עם זר פרחים, כאילו הסצנה נכתבה מראש.
את נראית חולה, אמר, והיא חייכה בקושי. אין סיבה לשמחה; היא ידעה שלא תוכל ללדת את הילד שלו.
בדרך הביתה, יושבת לצד בעלה, היא חיבקה את זר האורקידיים ואז פנתה אליו:
אני לא רוצה לנסות יותר. איני יכולה ללדת לך ילד.
אל תאמרי כך, עוד יקרה, ניסה אריאל לעודד, אך היא רק חייכה מרוססת.
אתה באמת מאמין בזה? חמש שנות אפס, כמעט שלושים לי, לך כמעט שלושים וחמש. די, אני מתעייפת מתפקיד האם העתידית. הרופאים אומרים שאין סיכוי, אולי הגיע הזמן להקשיב להם.
אורית, יהיו לנו ילדים, נטל אריאל, תזכרי את דבריו של פרופסור רזנר. הוא אמר שיש סיכוי אם נציית להוראותיו.
ואיפה הפרופסור? שאלה היא בחוסר סבלנות. הוא כבר לא בחיים, והוראותיו נעלמו איתו! די, אריאל, כבר לא רוצה להכאיב לך ולא לעצמי.
למה זאת אומרת? שאל אריאל, פוקח את מצחו, אך לא היסר מהכביש.
אורית נשמה עמוק והפנה פניו לשמאל.
בואי נפרד. תמצא אישה שתתן לך ילד, תזכה לאושר. אני לא ראויה לסבלנותך ולחסדך. אני ריקה, אין בי חיים, אני פשוט חסרת ערך.
אריאל לקח את ידה, ניגן באצבעו על שפתיה:
אל תאמרי שטויות. נתגבר. יש אנשים שמסיימים בלי ילדים, ואנחנו יכולים גם כן. האושר איננו רק בילדים.
ובמספרם, היא לכתה בדמע, די, אריאל. אל נגרום לעצמנו לעקוב אחרי ציפיות של אחר.
אל תגרום לי לחסר אושר משפחתי, קטע הוא, מראה את אהבתו הבלתי מתפשרת לאשתו, נכונותו לסבול כל קפיצה שלו רק כדי שהיא תישאר לצידו. הוא נלחם בעקביות למען האושר שלהם, אך גורל לא רצה להביא להם תינוק.
אריאל ידע את סיפור חייה של אורית: לפניו נישאה לאדם מבוגר, שהורה עליה לבוא לקיום הפלה. אביה, יוסף, היה שליט קפדני, שלא איפשר לאמהות קודמות לחיות חופשיות; הוא שלט בילדותן כמו בעסקים שלו, מושך חוטים ומשליך פקודות. אורית ברחה מגיל עשרים וארבע, פגשה את אריאל וחתמה קשר עם אביה. לכן הוא אסר על קשר עם אחותה הצעירה, דליה, שהגיעה פתאום לביקור, ובכך הפתיע את אורית.
מה קרה? שאלה היא, ולא שמתה לב מיד לעגלת הבטן של דליה.
ברחתי מאבי, נשמעה בקולה של דליה. היא נפלה אל זרועות אורית. אחרי שבועיים ממרפאה, אורית הרגיעה מעט, ואז הגיע ההפתעה.
מה הוא רצה לעשות? בירכה אורית.
הוא רצה רצה שאבצע הפלה, סיפרה דליה.
אלוהים, את בהריון! קראה אורית, מביטה באחותה בחשש. ולמי?
זה לא משנה. זה מאהבה. אביה נשוי, אין לו צורך במשפחה. הוא אמר אם לא אבצע הפלה הוא יכפה עלי להגיע לרופא.
שתיהן בכו בכאב, דליה נראתה רכה וחסרת מגן, כמו ברווז שזכה לגדול ללבנה. אך שליטת יוסף נמשכה, ואורית ידעה שבימים הקרובים היא תצטרך להחזיר את אחותה הביתה. לא היה אפשר להימנע מכך.
אריאל קיבל את הגעת האחות בחיוך, כי הוא אף פעם לא התנגד להחלטות שהיא קיבלה. אהבתו אליה הייתה כה עמוקה שלא רצה להפריע. כך עבר שבוע, ואז דליה הכריזה על כוונתה לעזוב את האב.
אני לא אשאיר אותך לשום מקום! קראה אורית, תופסת ידיה בחוזקה. אתה רוצה שמישהו אחר יגדל את הילד מהאבא? אם אתה רוצה, תצא, לא אתן לסרן ללכת איתו.
זה לא צריך להיות, השיבה דליה, הרופא לא יקבל אותי בשבוע עשרים ואחד.
אבל לידה מלאכותית עלולה לגרום בעיות, הרגישה אורית. הם יוסיף לך משהו לתה, ופתאום תתעורר הלידה. אתה לא מבינה? אני כן!
דליה בכתה, והאמונות של אורית השפיעו עליה. האחות נותרה, אך עדיין חשבה על יוסף והרגישה אשמה כלפיו.
דליה נולדה ביולי, והתרגישה מייד ברצון לחזור הביתה. אורית אחזה בתינוק, לחצה עליו:
לא אתן לאבא לקחת אותו! הוא רוצה לגדל את הילד שלו למפלצת כמוהו. אם כך, לך, לא אתן לו את סרן.
דליה השיבה בחוסר עניין:
טוב, כך הוא רצה. הוא רצה אותי לחזור בלי הילד, ואני עדיין חלק מהחלק שלו. קח את הילד הקורק, תן לו לגדול.
אורית ידעה שדלתה חוותה דיכאון פוסטלידה. אולי בחודש, אולי יותר, היא תחזור אל הילד. אבל היא אהבה לשאת אותו ביד, להריח את ריחו, לשמוע את בכיו.
את יודעת שהוא ייקח אותו, אמר אריאל בעדינות, יום אחד דליה תחזור.
אני מבינה, השיבה אורית, לבה נשבר. במזכרות האישור של שלושה חודשים, סרן היה זר לה, ולא היה בטחון שהאב יעלה לבקר.
כך קרה. יוסף קרא לאורית בטלפון, צועק ו threatens:
אם אינך מחזירה לי את הנין, אפגע בך ובבעלך.
היא חשה קרור בפנים, מצפה ליום שבו יבא אביה. אם לא היו אריאל, שהיה מגן ונאמן, היא הייתה ברוח. היא פחדה מאוד למול יוסף, אך הפגישה לא קרתה.
במקום זאת, דליה ואביה נכנסו לתאונה, מתו במקום. סרן נשאר אצל אורית, והיא החלה להגיש בקשה לאפוטרופסות נכד. אין עוד תובעים, והזדמנות להינשא לילד הפכה למציאות. אריאל לא התנגד, ידע שאין ברירה אחרת.
ההתנהלות הבירוקרטית ארכה, ונאלצה אורית לעבור ממשרד למשרד. היא התגעגעה לאחותה, אף על פי שצפתה בייסורו של אביה, אך במקביל היה לה תינוק משלה.
בזמן שלא הייתה במרפאה, הרופאה קראה לה:
האם יש לך עיכובים?
יש, השיבה אורית. אני לא חשבתי על זה, הלחץ, אתה יודע.
איזה לחץ! קראה הרופאה. עשית בדיקה?
לא, הניפה אורית ראש.
למכונה לאולטרסאונד! פקדה הרופאה.
היה זה ההריון שחלם עליו. יותר משישה עשר שבועות.
זהו הריון שמגיע למועד, אמרה הרופאה. זה סימן טוב. תנוחי במצב של שמירה.
מה! יש לי תינוק בידי.
יש לך תינוק בפנים, ובעלך יכול לדאוג לילד הראשון בזמן שאת מייחלת לתינוק השני. תסתכלי על המסך! הילד בריא, הוא ראוי לחיים.
היא קיבלה את ההצעה, יצאה מבית החולים אחרי שני חודשים, עם הריון שמור ובטחון שהכל יהיה טוב. מחכה לה אריאל עם זר פרחים ועגלה. בעגלה ישב סרן, מצחק בקולו כשראה את אורית. היא חייכה, ליטפה בטנה, חיבקה את בעלה, ואז את הסרן. בתוכה התנועעה בתהולדת, ילדה שתצא אל העולם בעוד כמה חודשים. ההזדמנות האחרונה, הזדמנות של שמחה, מימוש החלום והתקווה לעתיד טוב יותר.
