היה זה לפני שנים, ואני עדיין נזכרת איך האירועים ההוא משכו אותנו משוללים למקלט של משפחה שנוצרה בטחינה ובקושי.
אורית, אל תמהרי, לחשבה חכמתה של דודה רחל, חיזקה את אחיינתה. מה אם לא תספיקי? תראי את הילדים של היום: את עדיין בת תשעעשרה, והאח שלך, אדר, רק שלושעשרה. זהו גיל שבו בחור נוטה לחטוף רוחות, ואם יחליט להתפרע, מה תעשי?
דודה רחל, אינני יכולה לאפשר שהאח שלי יגיע למקלט ילדים, המשיכה אורית בחשש. אני יודעת שזה לא יהיה קל, אבל לילה לילה אהיה מודאגת: האם הוא בריא? האם הוא מקבל מספיק אוכל? ומה אם יזדקק להגן עליו?
חצייה של כמה חודשים לפני, איבדנו את אימנו. הפקודה המשפחתית הצטמצמה למספר מצומצם: שתי אחיות של האם חנה ומרים, בן דוד עם אשתו, ובת בת של המרים, נעמה בת שש עשרה. בנוסף הגיעו שתי נשים מעבודת האמא שרה וְדינה וחברה של המשפחה, דודתי גילה.
לאחר ההלוויה נשארו רק הקרובים, והם נאלצו להחליט מה יעשה הילדים מעתה. לאורית היה ברור: בת תשעעשרה, רק סיימה את שנת הלימודים השנייה באוניברסיטה, קיבלה מלגה והזדקקתה לעבודה חלקית; היה לה להיאבק, אך הייתה בטוחה שהיא תשרד.
אדר, בן שלושעשרה, היתה שאלה אחרת. אף אחד מבני המשפחה לא הצליח לקחת אותו אל ביתו.
אנחנו חיים במגורים צרים: בדירה בת שני חדרים בקומת בית משקיף, אני עם בעלי, שני ילדים והחמות, הסבירה דודה רחל. לאן נוכל להכניס עוד אדם?
ואנחנו נוסעים, אז בוריס חזר לשתייה ולשתייה הוא פוטר מהעבודה השבוע, וזה יימשך לפחות חודש, התלוננה מרים. אנו נצטרך לחגור את הקודקוד בלילה, איך נוכל למכור ילד במצב כזה?
בן הדוד קוצר את דבריו:
שלי שלושה.
כך נוצרו, אם האחות הבכורה לא הייתה מסוגלת לקבל משמרת, האדר היה נשלח ישר לבית יתומים.
אדר לא היה נוכח במפגש המשפחתי; הוא ישב בחצר על נדנדת הילדים, כשצמוד אליו על ספסל ישב חברו למתכת מקסים. שני הצעירים היו חששיים.
מדברים כבר כמה זמן? שאל מקסים.
כבר שעתיים, השיב אדר. אורית רוצה להיות אפוטרופוסי, והדודות מנסות למנוע זאת. הן טוענות שאני תוקפני, שהיא לא תוכל להתמודד איתי.
ומה דעתך?
אין לי תשובה. בטוח לי שלא למקלט; אני רוצה לשמור על הבית, ללכת לבית הספר ולשחק בכדור.
הדודות ניסו לשכנע את אורית בעזרת הטיעונים האחרונים:
אורית, את עדיין צעירה, עליך לחשוב על העתיד להקים משפחה, להביא ילדים. אם תקבלי את אדר, הוא יהיה כמו משקל על הצוואר, איזה גבר ירצה בחורה שמחזיקה עומס כזה? אמרה מרים. אל תדחי, שלחי אותו למקלט; תבקרי אותו שם, ותיקחי אותו בחופשות. אנחנו דואגים לך.
כאשר נראה שהנערה נחרצת, הציעה דודה רחל:
מכרי את הארנק הזה, קני משהו צנוע יותר בשבילך ואדר, והפרש תשתמשי בו בזמן שאת לומדת.
בערב כולם פרדו: אורית קראה לאדר הביתה:
בוא, תאכל טוב, היום לא חזרת לאכול הרבה.
אדר אכל, והיא ישבה מולה, כמו שהאמא תמיד הייתה עושה.
יאללה, אדר, נסתדר? שאלה.
הוא הנהן בשקט, מבלי להרים מבט מהצלחת.
למחרת, אורית החלה לחפש עבודה. אחרי שסיימה את שנת הלימודים השנייה במכללה לכלכלה, שלחה קורות חיים לתפקידים כגון מנהלת פרויקטים ועוזרת רואה חשבון, אך לא קיבלה מענה. צמצמה את הדרישות, פנתה למשרות של מוכרת בחנויות. השתתפה בראיונות, ובאחת הפעמים סכמו איתה תנאי עבודה, אך כאשר פרסמו שהיא מתכננת ללמוד חציזמן, נדחתה:
שני פעמים בשנה צריך להיות בקודמים, מי יעבוד באותו זמן?
אורית התאכזבה, והפתרון האחרון היה קופה בסופרמרקט שכני. שכן שעובדת שם הבטיחה לה שהמקום פתוח עבורה אין עוד מעסיקים.
בדרך חזרה הביתה פגשה את המורה לשעבר במתמטיקה, אולגה סרוג’ייבנה, שהיום היא מורתו של אדר. היא ידעה על המצב המשפחתי והציעה עזרה:
אצלנו מזכירה תעבור לחופשת לידה, המקום זמני, שלושה חודשים, את תוכל לעבוד כאן, השכר קטן אך קרוב לבית וכאשר אדר במרחק עיניים.
אולגה גם הציעה לכתוב מכתב המלצה לאפוטרופוס. אורית קיבלה את המשרה, המשיכה ללימוד חציזמן, והכנסה הייתה צנועה, אך יחד עם קצבאות האפוטרופוס אפשר היה לחיות בכבוד, לא בעוני.
אדר, כנוער, חווה קונפליקטים והבנות מוטעות. הוא מתלונן שלעתים קרובות אורית מפקחת יתר על המידה, והיא חוששת שלא תוכל לגדל אותו כראוי, ולפעמים הוא נוגע באנשים הלאטובים.
בכל זאת, חיו יחד בכבוד. לכל אחד הייתה משימתו: אורית בישלה, כבשה, אדר ניקוי, פחייה, ניקוי כלי, קניות אף משבר לא יקטל אותו.
אבל דודותיהן צדק: בחור שהייתה בקשר איתו, וּדִימִיטְרִי, לא קיבל את המעמד של אחראי על אח צעיר.
אני לא מבין למה את שואבת על עצמך משא כבד, טען וּדִימִיטְרִי. חשבתי שתהיי חופשית, תלמד, תתמסרי לחיים. באחד החנוכיות הלכנו לחופשה, נדחית בגלל אדר. אחרי זה הוא הזמין אותי ליום הולדת של לישה, ואני שוב נדחיתי.
הקשר נגמר, וזה היה כאב, אך אורית חשבה: «למה להסתובב עם אדם קנאי».
בזכות אחיה, מצאה אורית את האושר.
אדר המשיך לשחק כדורגל בבית הספר לספורט. בגיל ארבעה עשר, המאמון קיבל אותו לנבחרת הבוגרים, ושיחק גם במפגשי חוץ. באחת המשחקים, מול קבוצת העיר השכנה, אורית ביקרה לעודד. אדר קלע שני שערים, ובדקה האחרונה נפל ברגלו. קיבלו טיפול ראשוני במרפאת המגרש, ועוזר המאמון הציע להעבירם הביתה.
לא ידעת שאדר יש לו אם צעירה, אמר העוזר.
זאת לא אם, זאת אחותי, הוסיף אדר.
יום אחריו, איגור, העוזר, התקשר לאורית לשאול על מצבו של אדר, ולאחר כמה שיחות הזמין אותה לקפה, ואז למפגש.
שנה אחרי השנה, חוגו שני אירועים: נישואין של אורית לאיגור והקבלה של אדר למכללת ספורט של רז”ר.
כך הייתה חייהם הרגילים, משולבים עצבות ושמחה, והזיכרון עדיין חיי בליבי.
