מירה כהן הניחה את השפופרת והביטה בטלפון כאילו הוא אשם.
בעשרים ושתיים שנות עבודה בתיווך, מכרה מירה דירות עם חובות, עם בני משפחה רשומים, עם צנרת דולפת ועם נוף לבית קברות. פעם אחת – עם תוכי שקילל בשלוש שפות. אבל שחתול ייכלל בחוזה כשעבוד – כזה עוד לא היה.
– אז, חוזרת על התנאים, – אמרה לעצמה תוך דפדוף בפנקס. – שלושה חדרים, רחוב בן־יהודה בתל אביב, קומה שלישית, שישים ושניים מטרים. הבעלים נפטרה בינואר. היורשים – בן ובת מבאר שבע. רוצים למכור מהר. את החתול לא לוקחים, לא מוסרים לעמותה, לא מרדימים. חתול מצורף.
היא נאנחה והוסיפה למודעה שורה שהייתה מצמררת כל עורך דין: “במחיר כלול חתול. מיקוח אפשרי”.
ההרצאה הראשונה הייתה בשבת.
מירה כהן פתחה את הדלת והכניסה קונה – אישה גבוהה כבת חמישים וחמש במעיל אפור. היא צעדה מעבר לסף ועצרה. בדירה הריח כמו בבתים שגר בהם אדם מבוגר ובודד במשך שנים: סבון לבנדר, ספרים ישנים, קצת ולריאן.
– גליה לוי, – הציגה עצמה האישה בלי להושיט יד. הביטה מסביב. – איפה ה… תוספת הזאת?
החתול ישב על אדן החלון בחדר הגדול – ענק, כתום־לבן. הוא הביט בגליה בלי למצמץ, ובמבטו לא היה פחד ולא סקרנות. רק סבלנות עייפה, אינסופית.
כך מביטים מי שכבר ננטשו.
גליה לוי סיירה בדירה בשתיקה. העבירה אצבע על שדרות הספרים במדף – עגנון, עוז, קפקא, קרועים עד לכריכות רכות. הציצה למטבח, שעל קירו נתלה לוח שנה קרעים שעצר בשבעה עשר בינואר. על אדן החלון – שלושה עציצים עם גרניום מיובש. וקערה. נקייה, ריקה, עומדת בדיוק במקומה – ליד רגל שמאל של השרפרף.
– מישהו מאכיל אותו? – שאלה בלי להסתובב.
– שכנה, – אמרה מירה. – תמרה ברק מדירה שלושים ושש. באה פעמיים ביום. היורשים משלמים לה על זה. קצת, אבל משלמים.
גליה חזרה לחדר. החתול לא שינה תנוחה – ישב על אדן החלון, כופף רגליים קדמיות, והביט לחצר. שם התנועעו ברוח עצי צפצפה חשופים של פברואר, וביניהם הלכה אישה עם עגלת תינוק.
– איך קוראים לו?
– מרקיז. ככה אמרו היורשים.
– מרקיז, – חזרה גליה ללא הבעה.
החתול לא סובב ראש.
היא התקשרה כעבור שלושה ימים.
– מירה, חשבתי. האזור טוב, רכבת קלה קרובה. אבל המחיר עדיין גבוה מהשוק, אפילו עם… התוספת. ושיפוץ צריך – הטפטים האלה, לינוליאום. הייתי לוקחת אם מורידים עוד שלוש מאות.
– אנסה לדבר.
היורשים הורידו מאתיים. גליה הסכימה.
הרישום ארך שלושה שבועות. גליה הגיעה לדירה עוד פעמיים – עם סרט מדידה ופנקס. מדדה קירות, רשמה, שיערה. החתול התבונן. כשהיא כרעה בפעם השנייה ליד החלון לבדוק את הרדיאטור, הוא קפץ מאדן החלון, ניגש והתיישב לידה – בחצי מטר. לא קרוב יותר.
– שלום, – אמרה לו.
מרקיז מצמץ. פעם אחת, לאט. והפנה ראש.
תמרה ברק מדירה שלושים ושש הייתה אישה קטנה, יבשה, בעלת עיניים מבוהלות. היא חיכתה לגליה ליד הדלת ביום חתימת הסכם הקבלה.
– את הבעלים החדשה?
– מקווה שכן.
– אני אספר לך על מרקיז. נינה שפירא, הבעלים הקודמת, עליה השלום, היא אספה אותו לפני עשר שנים. ישב ליד הכניסה, בנובמבר, כולו קרוע. היא טיפלה בו, פיטמה. ומאז הוא לא זז ממנה צעד.
תמרה השתתקה והוסיפה בלחש:
– כשהיא נפלה, שבץ, ממש במטבח, הוא שכב לידה. אמבולנס הגיע, פרצו את הדלת, והוא היה ליד הראש שלה. ולא עזב.
גליה עמדה בפתח והחזיקה בידה צרור מפתחות חדשים. שלושה מפתחות. שניים למנעולים. אחד לתיבת דואר, שכבר לא היה מי שיבדוק אותה.
– הוא לא רע, – המשיכה תמרה. – לא שורט, לא הורס רהיטים. רק… לא נותן לגעת בו. אני מאכילה אותו חודשיים, והוא לא ניגש אלי אפילו פעם אחת. אוכל כשאני יוצאת. אני שמה צלחת – ויוצאת. חוזרת – ריק. אבל בפני – אף פעם.
– אולי הוא פוחד.
– לא פוחד. מחכה. הוא יושב ליד הדלת ומסתכל. כל ערב, בערך בשש. נינה שפירא חזרה משש טיול.
גליה עברה לגור בשבת. חפציה היו מעטים, היא רגילה לחיות בצמצום. עשרים שנה כאחות בקרדיולוגיה, אחר כך תפקיד במרפאה, אחר כך צמצום, החלפת דירה, חדר שכור בשכונת נווה שאנן בחיפה שממנו כאבו ברכיים ונפש. דירה משלה הייתה חלום כל כך ישן שכמעט הפסיק להיות חלום והפך סתם תוכנית. כסף נחסך תשע שנים.
הסבלים הכניסו ספה, שני ארונות, קופסאות כלים. מרקיז נעלם. גליה מצאה אותו במחסן – הוא התחבא מאחורי קרש הגיהוץ וישב שם, אוזניים צמודות לראש, ענק וחסר תנועה.
– אני מבינה, – אמרה לו. – לך קשה. גם לי.
היא שמה קערה ליד רגל שמאל של השרפרף, בדיוק במקום שבו עמדה הקודמת, ויצאה וסגרה דלת המטבח.
בבוקר הקערה הייתה ריקה.
עבר חודש. הם חיו במקביל – באותם קירות, אבל בעולמות שונים.
גליה קמה בשש, שתתה קפה במטבח, יצאה למשמרת. התקבלה לעבודה בקופת חולים ברחוב הרצל בתל אביב, לא קרדיולוגיה כמובן, אבל אחרי שנה של אבטלה לא הייתה ברירה.
מרקיז הופיע במטבח רק אחרי נקישת המנעול. היא ידעה זאת, כי השאירה על השולחן שערה – ארוכה, מאפירה – לרוחב הקערה. כל ערב השערה שכבה על הרצפה. כלומר, אכל.
בערבים ישבה בכורסה ליד החלון וקראה – את אותם ספרים מהמדף שנשארו מנינה שפירא. עגנון היה מלא בסימני עיפרון: בכתב יד דק ומדויק בשוליים עמדו סימני קריאה, לפעמים מילה אחת: “כן”, “בדיוק”, “וגם אצלי”. גליה קראה את הסימנים האלה והרגישה מוזר, לא עצב, לא. הכרה. כאילו האישה שמעולם לא ראתה חשבה כמוה.
מרקיז באותו זמן ישב במסדרון. לא בחדר – במסדרון. ליד דלת הכניסה. כל ערב, בדיוק בשש. חיכה.
בסוף מרץ גליה חלתה. שפעת הפילה אותה בלילה אחד – חום של שלושים ותשע, גרון, כאבים בכל פרק. היא התקשרה לעבודה, שתתה אקמול ונשכבה. לקום לאכול לא היה כוח. לקום להאכיל את החתול גם לא.
– מרקיז, – קראה מחדר השינה בקול צרוד. – סליחה. עכשיו אני לא יכולה.
שקט.
היא שקעה בשינה כבדה, דביקה, עם ראש הומה. התעוררה מכך שמשהו לחץ על רגליה. לא חזק. סתם משקל – חם, קצוב, חי.
מרקיז שכב למרגלות המיטה. התכרבל כדור והביט בה בלי למצמץ, ברצינות, בתשומת לב. לראשונה מזה חודש הוא לא היה במסדרון, לא במחסן, לא מאחורי קרש הגיהוץ. הוא היה כאן.
גליה לא זזה. פחדה – תזוז, והוא ילך. היא רק הביטה בו, והוא בה, וביניהם הייתה אותה שתיקה שבה מילים אינן נחוצות, כי הכל כבר נאמר.
– אתה כבר יודע את זה, – לחשה.
מרקיז לחץ אוזניים, הוריד ראש על כפותיו ועצם עיניים.
הוא לא עזב.
שלושה ימים היא הייתה חולה, ושלושה ימים הוא שכב למרגלותיה. יצא רק לקערה – היא בכל זאת הכריחה את עצמה לקום, לשפוך אוכל, וחזר. ביום השלישי, כשהחום ירד וגליה ישבה במטבח עטופה בשמיכה עם כוס מרק, מרקיז קפץ על השרפרף. התיישב לידה. והחל לגרגר.
לא בקול רם, עם צפצוף, כאילו שכח איך ועכשיו נזכר.
גליה הניחה את הכוס. הורידה משקפיים. הושיטה יד – לאט, כף היד כלפי מעלה.
מרקיז הריח את אצבעותיה. ונגח במצחו בכף היד.
היא בכתה. לא מהתרגשות, היא לא מהסוג שבוכה מהתרגשות. היא בכתה כי פתאום הבינה דבר פשוט ובהיר: היא קנתה חיים של מישהו אחר עם ספרים של מישהו אחר וחתול של מישהו אחר, כי על שלה לא הספיק. והוא נשאר בחיים של מישהו אחר עם אישה אחרת, כי לא היה לו לאן ללכת. שני שעבודים. שתי תוספות. שני יצורים מיותרים שנכללו במחיר.
והנה הם יושבים במטבח זה לצד זה, ולאחד חמש עשרה שנות חתול, ולשנייה חמישים ושש שנות אדם, ולשניהם חם ביחד.
מרקיז גרגר, וגליה החזיקה יד על ראשו הגדול והכבד וחשבה שזה אולי מה שזה – כשאת לא מחכה, לא מחפשת, לא מבקשת. וזה בא.
עד מאי גליה הסירה את הטפטים הישנים, אותם טפטים בחום קטן ופרחוני שהפכו את הדירה לכהה ממה שהייתה. צבעה את הקירות בצבע חלבי חם. את הלינוליאום השאירה בינתיים – לא היה כסף להכל בבת אחת, אבל זה כבר לא היה חשוב. הדירה הפסיקה להיות זרה. היא עצמה לא שמה לב מתי בדיוק.
ספריה של נינה שפירא נשארו על המדף. גליה הוסיפה אליהם את שלה – מעט, תריסר וחצי. עגנון עם סימני העיפרון עמד במקומו הקודם. לפעמים פתחה אותו בערבים וקראה לא סיפור, אלא את השוליים – “כן”, “בדיוק”, “וגם אצלי” של מישהי אחרת. והנהנה.
את הגרניום זרקה עוד כשנכנסה – יבש לגמרי, אין מה להציל. ורק עכשיו שתלה חדש. שמה על אותו אדן חלון שבו ישב מרקיז ביום ההרצאה הראשון. עכשיו הוא ישב שם פחות. יותר על הכורסה, לידה. או על ברכיה, אם הערב היה ארוך והספר טוב.
בשש הוא כבר לא הלך לדלת.
ביוני מירה כהן, המתווכת, נתקלה בה במקרה בסופר־פארם ברחוב בן־יהודה. גליה עמדה בתור עם אוכל לחתולים ושקית קוטג’.
– נו, איך הדירה? – שאלה מירה. – לא מתחרטת?
– לא.
– והחתול?
גליה השתתקה. העבירה את אוכל החתולים מיד אחת לשנייה.
– את יודעת, מירה, – אמרה, – הם טעו אז כשהורידו במחיר. היה צריך להעלות.
מירה צחקה. גליה לא. היא לא התבדחה.
בביתה חיכה לה מרקיז. הוא ישב במסדרון, ליד הנעליים. זה היה המקום החדש שלו. וכשנקשה המנעול, הוא הרים ראש ומצמץ פעם אחת, לאט.
כך מקבלים את אלה שמחכים להם מאוד.
