הדיינר שבצד הדרך היה רועש מצלילי סכום, כוסות קפה וצחוק מחוספס ונמוך של רוכבי אופנועים באפודים מעור שחור.

בחומוסייה לצד הדרך היה רעש של סכינים ומזלגות, כוסות תה, וצחוק גס של רוכבי אופנועים בחולצות שחורות.
ואז, קול קטן חתך את האוויר.
“אדוני…”
רוכב אופנוע ענק, מזוקן, הרים את ראשו מהשולחן.
ילדה קטנה עמדה לצידו.
היא הייתה אולי בת שש.
שיער סתור.
לחיים מלוכלכות.
חולצה צהובה ענקית התנדנדה על גופה הדקיק.
ועיניים כל כך מבוהלות, שלא היו שייכות לילדה בגילה.
הבעת פניו של הרוכב השתנתה מיד.
“הכול בסדר?”
היא התקרבה, רועדת כל כך עד שהוא ראה את זה בכתפיים שלה.
שפתיה כמעט נוגעות באוזנו.
“זה לא אבא שלי.”
הכול בתוכו קפא.
החומוסייה הרגישה שקטה מתמיד.
בצד השני של החדר, גבר צעיר עם ג’קט כהה ישב על הבר, חצי מפנה גב, אבל עוקב מוקפד מדי.
הרוכב פעל בלי היסוס.
הוא משך את הילדה בעדינות לתוך הספסל, וחיבק אותה ביד מגוננת.
“תשארי מאחורי.”
היא נאחזה בחולצתו כאילו חיכתה כל חייה למשהו בטוח להישען עליו.
הרוכב התרומם לאט.
כל תזוזה בחומוסייה הפכה לרעש חזק.
הוא שלח מבט לעבר האיש בבר.
שקט. מסוכן.
“אנחנו צריכים לדבר.”
הגבר פנה אליו.
לא נראה מבוהל עדיין לא אבל לא רגוע.
לפני שהרוכב הספיק לזוז, הילדה משכה אותו חזק בחולצה.
הוא הביט בה.
אצבעה הקטנה הצביעה על טלאי זאב עתיק שתפר על גב החולצה.
שפתיה רעדו.
“אמא אמרה… אם אי פעם אראה את הסמל הזה… לרוץ אליך.”
הרוכב קפא.
לא מהקשיחות מהשבר.
פניו התרוקנו מצבע.
עיניו השתנו.
כאילו המשפט הזה פתח עשור שלם של כאב ישן.
הוא כרע ברך מולה, ידיו העצומות הפכו עדינות ורועדות.
קולו ירד ללחישה:
“איך קוראים לאמא שלך?”
עיניה של הילדה התגלגלו בדמעות.
היא בלעה רוק בקושי.
ואז לחשה:
“סיון.”
הרוכב החוויר.
על הבר, הגבר התרומם מהכיסא.
לאט, הרוכב הרים מבט אליו.
ומה שהוא ראה בפניו, עשה אותו להפסיק לחייך.
החומוסייה שככה.
בלי מזלגות.
בלי צחוק.
בלי כוסות תה.
רק מגפיים מתחככות באריחי הרצפה.
הרוכב עמד.
גובהו קרוב למטר תשעים וחמש.
כתפיים רחבות.
זיפים מאפירים בזקן.
צלקות על פרקי האצבעות.
אבל עכשיו
הוא היה אפילו גדול יותר.
כי עיניו כבר לא כועסות.
הן אישיות. עמוקות.
הוא הניח יד מאחורי הילדה, שומר עליה קרוב.
ואז הביט ישירות על האיש בבר.
“תגיד את השם שלה.”
לסתו של הגבר התכווצה.
“אין לי מושג על מה אתה מדבר.”
הרוכב הנהן בקצה הסנטר, כאילו ציפה לתשובה הזו.
ואז שלף משהו מתוך החולצה.
חצי מהיושבים בחומוסייה נעצרו בנשימתם.
אבל הוא לא שלף נשק.
הוא שלף… תצלום.
ישן. מקומט.
הוא החזיק אותו גבוה.
אישה צעירה עם שיער אדמדם משתוללת, צוחקת מאחורי אופנוע.
ולצידה
גרסה צעירה יותר של הרוכב.
הילדה פערה פה:
“אמא…”
המילה נפלה על החדר כמו רעם.
האיש בבר נסוג צעד אחד לאחור.
ואז עוד אחד.
מאוחר מדי.
שלושה רוכבים נוספים כבר עמדו.
בלי צעקות.
בלי איומים.
רק עור.
מגפיים.
שתיקה שתיקה שסוגרת את כל הדרכים החוצה.
הרוכב כרע שוב מול הילדה.
קולו כמעט נשבר.
“מתי ראית את אמא בפעם האחרונה?”
אצבעותיה הקטנות התהדקו על הסמל שלו.
“לפני שלושה לילות.”
הוא עצם עיניים לשנייה.
רק שנייה.
כשפקח אותן
משהו קר וממוקד הציף את פניו.
“מה עוד היא אמרה לך?”
הילדה הנהנה.
ואז שלפה שרשרת דקה מתחת לחולצה הצהובה.
בקצה
מפתח של אופנוע.
נשימתו נעצרה.
הוא הכיר את המפתח הזה.
היה רק אחד כמוהו.
הוא נתן אותו לסיון לפני שתים עשרה שנה
בלילה שבו נעלמה.
על המפתח היה כתוב מילה אחת:
“בית.”
על הבר
הגבר קפץ לקום.
טעות גדולה.
הוא הספיק שני צעדים לפני שמגפיים הקיפו אותו מכל כיוון.
אבל לפני שמישהו נגע בו
הדלת הראשית של החומוסייה נפתחה.
חזק.
החדר קפא.
אישה עמדה בפתח.
גשם נוזל ממעילה.
שיערה קצר עכשיו.
פניה מבוגרות יותר.
צלקת דקה לאורכן.
אבל עיניה
ירוקות, כמו פעם.
הרוכב לא זז.
לא יכול.
הילדה הרימה ראש
וצעקה:
“אמא!”
עיני סיון מצאו את הסמל.
ואותו.
ולראשונה בעשור
הגבר הכי חזק בחומוסייה שכח איך לנשום.
היא חייכה ודמע בזווית העין.
ואמרה את מה שהוא לא דמיין לשמוע שוב:
“ואמרתי לה… אם יסתבך לנו…” קולה נשבר
“הזאבים יחזירו אותה הביתה.”
מאחוריה
בגשם
פנסים התחילו להופיע.
אחד.
חמישה.
עשרים.
שורת אופנועים שלמה.
כי יש משפחות שלא נעלמות.
הן ממתינות.
וכשאחד משלהם צריך עזרה
כל הדרך עונה.