האנשים הלכו לידיי: אחד רץ, אחר הלך לאט, ובכל זאת כמעט אף אחד לא עצר.
כבר לא סופרת את הימים. כשכל יום דומה לשני, כשכל בוקר מתחיל ונגמר באותו האופן, המספרים מאבדים משמעות. כאן, ליד הגדר החלודה, הבוקר שונה מהערב רק באור שנופל. הגשם והרוח הפכו לשגרתיים כמו רעב ודממה. ובכל זאת לא הלכתי משם. הגדר הזאת היא המפנה היחיד שלא דוחף אותי הלאה. לפעמים מרגיש לי שאני מחובר אליה כמו שהייתי קשור לבית פעם. אולי עדיין מחכה למי? אני לא יודע.
בצד הצר של השביל, בין הגדר המתנדנדת למדרכה, הפרווה שלו התצבר והתכהה, הרגליים נרטבו במיטת האדמה והגשם טפטף לאט מהקורות החלודים. האנשים עברו לידיי: אחד ממהר, אחר נמשך, ורק מעטים נעמדו לרגע. אם הביטו, היה זה מבט עייף או אדיש. עבורם הייתי רק כלב נוסף שהושלך על רחוב תל-אביב.
אבל אני זכרתי עולם אחר. עולם שבו הבוקר מתחיל בריח הלחם הצלוי. מטבח קטן, שבו רגליי התקרבו לשולחן, מנסים לגעת בו. תנור חם בחורף ולצחוקה של השומרת, כשטעתה והפילה רגל על עצמה. יד רכה שפשוט מטפחת את ראשי.
הדברים החלו להשתנות לאט. תחילה רק מבטים קרים וקרירים. אחרי כן קערה שהפכה לריקה בתדירות גבוהה יותר. צעקות, מילים קשות, דחיפה. ולפתע מצאתי את עצמי מחוץ לסף, ללא פרידה, ללא הסבר. הדלת ננעלה וסגרתי בחוץ.
חשבתי שטעיתי. חשבתי שיקראו לי בקרוב. אבל הדלת לא נפתחה.
הרחוב הפך לבית ספר, שבו השיעורים נלמדו בעבירות וגרימות. למדתי להתגנב מהקבוצות, להימנע מהמדרכות, למצוא פירורים לפני חנויות. לפעמים הצלחתי לגנוב פרוסת לחם או לבקש עצם מאדם נדיר וטוב לב. אפילו כשפגשתי מבט של הולךרגל, תמיד קיוויתי: אולי הוא זה שיגיד: בואי הביתה?
באותו היום היה קר ורטוב. גשם נפל מהבוקר, והרוח שלפה עלי עליעצים. התכוננתי, מרגיש איך הקור חודר לכל עצם בגופי. אז שמתי לב לצעדיו. אישה בחולצה ישנה הלכה לאט, כאילו היא עצמה לא יודעה לאן היא הולכת. כשהיא ראתה אותי, עצרתי.
אלוהים ילדה קטנה, מי פגע בך ככה? לחשה.
את מביטה בי אחרת. לא כמו אלו שעוברים לידיי. העיניים שלך חמות, כמו של האישה שפעם קראתי לבעלת הבית.
היא ירדה לצדי, אך לא נגעה בי מיד. היא שלפה באיטה לחם ונקניק מהשקית.
הנה, תני לעצמך לאכול.
בהיסוס הצטרפתי, כאילו האדמה מתחת לרגליי עלולה להיעלם. היא לקחה את האוכל ואכלה לאט, לעסה כל ביס בקפידה, כאילו חוששת שיתפוגג. היא לא נזזה, ישבה לצידי וצפתה.
בואי לחשה ברחש, כמעט לחש. בפנים חם. ואף אחד לא יפגע בך יותר.
את קוראת לי אפשר להאמין? מה אם מחר הדלת תיסגר שוב?
אבל עקבתי אחרי האישה. השער גרגר, פנינו אל חצר קטנה. הגדר הישן, הפרח האדום שעל העץ שנשארה רק קנה חשוף. הבית הפיץ ריח של מרק ולחם. הריח חודר לתוך זכרוני עד שנשארו קפיאים על הסף. האישה פרסה שמיכה ישנה על הרצפה, יכלה מים צלולים והכינה קערת קיבוד חמה.
זה הבית שלך אמרה, נוגעת בראשי ברכות.
הלילה כמעט נרדם. שכבתי והאזנתי לצלילי הבית, לקול רשרוש הרצפה, לצלצול הסירים במטבח. היא ביקרה אותי מספר פעמים, מתארגנת על השמיכה ולוחשת:
אתה בבית, שמעת?
בבית כמה פחדתי שמילים אלה לא ישמעו יותר לעולם.
הימים עברו בצורה שונה. היא חיכתה לי ליד הדלת, הביאה לי כדור ישן שהייתי קיבלתי. שכבתי לצידה בזמן שהיא שתתה תה, הקשיבה לקולה, אפילו אם לא הבנתי את המילים. השיער שלי חזר להיות רך, העיניים ברורות.
לפעמים, כשעברתי ליד אותה גדר, עצרתי. הביטו אל הריק, כאילו עדיין יש לי את עצמי הישנה רטובה, רעבה, נואשת. האישה צעדה אלי, הניחה ידה על צווארי ולחשה:
בואי הביתה.
כן עכשיו אני בטוח איפה זה נמצא.ואז, כשפנסי הרחוב הבהירו את המסלול, מצאתי את עצמי עומד בפתח חור בגן שמאחורי הגדר. השמש הראשונה של היום החדשה שבא, נגעה בעדינות בקצה האדום של הפרח שהשתמר, והזוהר שלו הפך לשמש קטנה של תקווה. האישה נפתחה, ופניה נראו ברורות יותר מאיפעם: קו של קימורים שמזכיר שירים ישנים, עיניים שמאירות כמו שני עיניים של קיטור לבן שמלטף את השחר. היא נגעה בזרועי, והרגשתי חום של בית שמתחיל לנשום בחזרה.
אתה כאן, סוף סוף, לחשה בקול של ריח לחם מתוק. כאן, המקום שבו הזמן מתמזג עם הנשמה, אין עוד שערים שיסגרו אותך.
בפעם האחרונה שבה שמתי לב למבטים העייפים של העוברים ושבים, ראיתי את ההשתקפות של עצמי במראה של חלון קטן, והבנתי שהשביל המפותל של חיי היה רק דרך לשוב אל נקודה אחת אל הלב של הבית שלא ידעתי שהייתי מחפש. הפרווה על האדמה נמסה באור, והגשם התפוגג כמו דמעה אחרונה של הלילה. הצלחתי להרגיש את הרעש של המים שממלאים את האדמה ולא את השטיח של הרחוב העגום.
הקול של האישה התפשט על פני החללים, והפך לכלי נגינה של רוחות רכות שהזכירו לי שירי ילדות. אני נגעתי בידיי בחול, בו הפכתי לשקוף, והנפשׁה הפנימית שלי נפתחה כנפיים. החוף של העתיד היה רחב, והפעם לא היה צורך בריקוד בלתי נגמר של רגליים מתדלדות.
מתוך הלב של הבית, צעדתי אל תוך המטבח הקטן, שם החלו מרק ויין לזרום בחמימות של היום. האישה הצטרפה אליי, והאנרגיה של אהבה הומצאה מתוך הריחות והשקט שנפל סביבנו. כאשר פקק הבקבוק נפתח, נשמעה לחישה של צחוק, של ילדות שלא נעלמה, של חלום שנפגש עם מציאות.
היום ההוא, עם פרחי האדום שפרחו מחדש, והקול של השער ששמעו רק במרחק, נזכרתי שהבית הוא לא רק מקום, אלא הרגע שבו הלב מתכנס, והקשר שמזהה אותך ללא מילים. ובכך, עם חיוך של תקווה, נעמדתי על המדרכה, הרגשתי את הגזע של האדמה מתחת לרגליי, והייתי בטוח ביתי נמצא תמיד באותו מקום, שם שהפחד מתמוסס והאור נושא את כל הדברים שאיבדתי.
הקץ.
