הבוקר התחיל כרגיל. מחוץ לחלון עדיין היה חשוך, אך ניתן היה לשמוע את הרעש המבעבע של העיר המתעוררת. פקחתי את העיניים, מתמתחתי, והביטה בבעלי המיטה, יוסי, שנרדם לצידי. הוא שכב על הגב, ידו תלויה על קצה המיטה, פניו רפויות כמו של תינוק. ברגעים כאלה ניסיתי לא לחשוב על הריבים האחרונים, על ההתרחקות המוזרה שלו, על האמירות שלו שהגיע לבית מאוחר מהעבודה בטענה הכל בסדר, יש לי הרבה משימות. רציתי להאמין לו. רציתי שהכל יהיה טוב.
בוקר טוב לחשתי, ונגעתי בכתפו.
הוא רעד, פקח את עיניו.
כבר? מבצע קמעה, משתהה. קמת מוקדם.
רוצה קפה חייכתי. אולי נשב לארוחת בוקר יחד?
בטח הנהן, קם. אני אשקיע.
חייכתי. זו הייתה הבעת דאגה נדירה מצידו. בימים האחרונים הוא כמעט לא השתתף בעבודות הבית, והייתי בטוחה שהוא פשוט עייף. אבל היום הוא נראה שונה. חריף יותר, משקיע יותר.
הלכתי למקלחת, וכשהחזרתי, ניכר ריח הקפה הטרי במטבח. יוסי עמד ליד השולחן ושפך נוזל כהה לכוסות. בכוס אחת הכוס הפורצלן האהובה עליי, עם פרחוני כחול מילא קפה, ובכוס השנייה, עם סדק בידית (שבאה תמיד מהחמות), השאיר ריק.
הכנתי לך בקפה מיוחד אמר, מעביר לי את הכוס. בדיוק כמו שאת אוהבת: טיפה חלב וקוריצה של קינמון.
תודה חייכתי, אבל ברגע זה תפסה אותי ריח מוזר. לא קפה. משהו חד, כימי עם נגיעה מרירה של שקדים.
קמטתי מצח.
מה הריח הזה? מקפה?
יוסי הביט בקוסמת לרגע.
לא יודע. אולי גרידת קפה חדשה? או שהחלב פגום?
הריח חזר, מריר של שקדים. הכרת את הריח מהזיכרונות של ילדותי: סבתא הייתה מספרת לי שאם מריחות שקדים מרירים זה ציאן אשלגן. אז לא האמנתי, אבל מאוחר יותר קראתי על כך בספרי הכימיה. ציאן הוא רעלן בעל ריח מריר של שקדים. והיה זה רעלן מוות.
הלב דפק בחוזקה.
יוסי, בטוח שלא בטעת משהו? שאלתי בניסיון לשמור על רוגע. יש לי אלרגיה לחלק מהתוספים. אולי אקח כוס אחרת?
הוא נעמד לרגע, ואז חייך.
תתעלמי, זה רק קפה. שתה לפני שישתחרר.
הנהנתי, אבל פתאום נשמעו קולות דרכי במדרגות. יצאה מחדרי החמות מריה רוזאלף, אישה קפדן עם מבט קר והיכולת לשים לב לכל פרט. מעולם לא הלכנו על קו אחד. היא חשבה שאני לא מתאימה לבנה, פשוטה מדי, ושבמשפחתה אינם מתגוררים כאלה.
בוקר טוב אמרה בקור, מתקרבת לשולחן.
בוקר טוב, אימא ניגן יוסי והניח לה נשיקה על הלחי. הכנתי קפה. הנה הכוס שלך.
הוא שלח אליה את הכוס הריקה עם הסדק.
איפה הקפה שלי? שאלתה, מצוממת.
מיד אכניס, היסס יוסי, תופס את הקומקום.
באותו רגע היא עשתה מה שהציל לי את החיים.
היא תפסה במהירות את הכוס עם הקפה שלי ואמרה:
תחכי.
היא הסתכלה עליי בזעף.
יוסי נחרד. עיניו נפתחו לרגע. הוא הביט בי ובמבט זה ראיתי משהו נורא. לא פחד, לא כעס. אלא אכזבה עמוקה.
מה זה אתה מתעסק? קראה החמות והחלה לשתות מהכוס שלי. תמלא קפה, לא תעמוד כמו טיפש.
יוסי מילא בעדינות את הכוס הריקה.
ישבתי. הלב רועד. לא יכולתי להסיר מבט מהכוס שלפני החמות, עם ריח השקדים המרירים.
משקיעה, רימזה היא. אבל אפשר לשתות.
הסתכלתי על יוסי. הוא ישב במבט מטה, מקדקד מזלג על צלחת אומלט. אין מילה, אין מבט, אין חיוך.
כעשר דקות החמות פתאום קיפצה.
משהו במעי גמגמה. הראש מתמרמר.
מרגיש לך רע? שאלתי, מנסה לא לחשוף פאניקה.
כן, קצת היא השיחה את הכוס. מרגיש כאילו כאילו אני מתעלפת.
היא קמה, אך מיד תנודדה. יוסי קפץ לתפוס אותה.
אימא! מה קורה?
אתה אתה היא הביטה בו בעיניים מורחבות. אתה רצית
ונפלה.
צעקתי. יוסי רץ לעזרה, קרא למד”א, רעד את כתפיה. הרגשתי שהכל מתרוצץ סביבי במהירות, אבל דבר אחד היה ברור: הוא רצה להרוג אותי. והיא הפכה לקורבן במקום אותי.
כעשרים דקות הגיע המד”א. הרופאים נכנסו, בדקו את מריה רוזאלף. אחד מהם ריח את הכוס.
יש לה הרעלהציאן אשלגן ציין. ריכוז גבוה מאוד. היא בקומתו. סיכויים קטנים.
יוסי היה חיוור, רועד.
אני לא מבין איך זה קרה רק הכנתי קפה
איפה אתם שומרים קפה? שאל הרופא.
בארון קיבלתי אריזה חדשה אתמול
תראו.
הלכנו למטבח. הרופא פתח את פחית הקפה, ריח.
אין כאן ציאן. מישהו הוסיף אותו לכוס או למים.
המשטרה הגיעה בחצי שעה. החקירה החלה.
אתה האחרון שנגע בכוס אמר החוקר, מביט ביוסי. ואתה שיפכת קפה.
לא עשיתי שום דבר רע! קרא בקול רם. אני אוהב את אימי!
ואת אשתי? חייך החוקר, מביט בי.
שתקתי.
לאחר שהמשטרה לקחו את יוסי לחקירה, נשארתי לבדה בבית. על השולחן עמדה אותה הכוס. הלכתי, לקחתי אותה. בתחתית נותרה שכבה דקה של קרם לבן. לא ניקיתי. שמתי אותה בתיק והסתרתי בארון.
שלושה ימים אחרי, המשפחה סבלה המרותה נפטרה. הרופאים אמרו שהציאן הרג תאי מוח בתוך דקות ספורות.
בקבורה, יוסי היה חיוור, עיניים נפוחות. הוא נלחם כאילו אשמתו הייתה של כולם. אך בעיניי לא הייתה עצב, אלא הקלה.
לאחר הקבורה הוא פנה אלי.
שמעת, אמר, אני יודע מה את חושבת. אבל לא הרגתי את אמא. רציתי נעצר, לחש: רציתי להרוג אותך.
לא התפלאתי. הנהנתי בראש.
למה?
כי את יודעת הכל הוסיף. את יודעת על הכסף, על הביטוח, על החובות שלי. אני משחק בקזינו, הפסדתי הכל. ואם את תעזבי, תיקחי חצי מהדירה. ואם את תמות, אשיג ביטוח של חצי מיליון שקל. זה היה מספיק כדי להתחיל מחדש.
והאם? שאלתי על האם.
האמא החלה לחשוד. קראה לי הודעות, איימה לספר לך. רציתי להיפטר ממך ולא חשבתי שהאמא תשתה קפה.
הסתכלתי עליו, על האדם שאתי חמש שנים, אהבתי, חיברתי לו חלומות ותקוות.
הרגת אותי, אמרתי.
כן, השיב. הרגתי. רק שלא רציתי שהאמא
לך, הכרזתי. לך מהביתי ולא תחזור יותר.
הוא הלך. סגרתי את הדלת. חייגתי לעורך דין. הגשתי תביעה על גירושין. העברתי את הכוס למשטרה. המומחים מצאו ציאן אשלגן בכוס. טביעות האצבעות רק של יוסי.
חודש אחרי, הוא נעצר. המשפט נמשך שלושה שבועות. הוא קיבל על עצמו את הרצון להרוג אותי, אבל טען שלא חשב למות את האמא. בית המשפט נחליט שמדובר במצב מקל, וקבע עונש של 15 שנה במאסר מחוץ.
עברתי לתל אביב, השכרת דירה קטנה ליד הכנרת. קניתי מכונת קפה משלי. עכשיו אני מכינה קפה לבד, טהור, בלי קינמון, בלי חלב. ובכל פעם לפני שאני שותה, אני מריחה את הניחוח בקפידה.
כי ריח השקדים המרירים הוא לא סתם ריח. הוא אזעקה. קול האינסטינקט שאומר: זהירות, כאן מוות.
לא מפחדת. הפכתי זהירה יותר.
לפעמים בלילה חולמת על החמות. היא עומדת בפתח, מחזיקה כוס, מביטה בי. לא בזעם, אלא ברגבון. ולוחשת:
היית צריכה ללכת מוקדם יותר.
מתה אלי בבזיזות, קמתי למטבח, מזיגה מים, שותה, מביטה בחלון. שחור וחשוך. השקט שולט.
אבל אני יודעת: מאחורי השקט הזה יש אנשים שמחייכים לך סביב השולחן, אומרים אוהב אותך, ובפנים חושבים: איך הייתי מת אם היית נעלמת.
אינני מאמינה במקריות. לא בריח הקפה. לא באהבה שמתה פתאומי. ולא בגברים שמפתיעין קפה בבוקר.
אני חיה. אני נושמת. אני מביטה קדימה.
ואף פעם לא אשכח את הבוקר שבו ריח השקדים המרירים הציל את חיי.
אפילוג
חלפו שניים שנים.
פתחתי בית קפה קטן על שפת הכנרת. קראתי לו השקדים. על השלט: קפה עם נשמה. בלי מרירות.
הלקוחות שואלים למה השם.
מחייכת.
פשוט אני אוהבת שקדים אומרת.
ומזיגה להם כוס קפה טרי.
בלי ריח.
בלי פחד.
בלי תקווה.
אבל אם מישהו מציע לי קפה שלא הכנתי תמיד מסרבת.
כי בפעם הראשונה בחרתי בכוס.
וההחלטה ההיא הצילה לי את החיים.
