מחר העובדים שלי מתחילים להחליף צנרת, יפרקו הכל עד הבטון. אז אני אתארח אצלכם. בערך עשרה ימים, טוב, מקסימום חודש – הכריזה רוני, דוחפת לפרוזדור שלי מזוודה בגודל של מערבל בטון קטן. החדר אורחים פנוי, נכון?
בעלי יובל עמד קצת מאחורי אחותו, בוחן במרץ את דוגמת הטפט. המבט שלו היה כזה של עש רוחני שנכנס בטעות לארון ועכשיו מעמיד פני קולב. אותי כבר העמידו בפני עובדה מוגמרת, סדר היום שלי נדרס על ידי בולדוזר, והבעל אפילו לא ניסה להעמיד פנים שזה משהו שדנו עליו.
— יובל? – הרמתי גבה לעבר בן הזוג.
— שירה, זה פשוט כח עליון, – גמגם הוא, מסתיר את עיניו. – משפחה בסוף. לא תזרוק אותה לרחוב.
רוני כבר הפשילה מגפיים, דוחפת בביטחון את הנעליים שלי לפינה.
אומרים שהבית שלי הוא המבצר שלי. רק שבנישואין מתגלה פרדוקס מופלא: בזמן שאת עומדת על החומות עם זפת רותחת, מגינה על המשפחה, בעלך למטה פותח בחשאי את השערים ומוכר לקרובים כרטיסים לסיור בשטח שלך.
לא עשיתי סצנה במסדרון. בסוף, צנרת קרועה זו באמת צרה. אבל כבר ביום השני הצרה התחילה לקבל צורה של השתלטות עזובה חצופה.
רוני כבשה את חדר האמבטיה כאילו התכוננה להחזיק שם מצור: שולי הכיור התכסו בסוללת בקבוקים שהזכירה בריקדות מימי המהפכה הצרפתית. הסרום היקר לפנים שלי החל להימס בקצב מפחיד.
ביום השלישי חזרתי מהעבודה ומצאתי במטבח סניף של מעונות סטודנטים. רוני ישבה ליד השולחן עם שתי חברות. השולחן דמה לפומפיי אחרי התפרצות: פירורים בכל מקום, צלחות מלוכלכות, כתמי רוטב. הגבינה המבושלת היקרה שלי, שקניתי לאירוע מיוחד, נקצצה באכזריות לחתיכות עקומות.
— אה, שירה, היי! – נופפה הגיסה. – תקשיבי, השארנו כלים בכיור, תזרקי למדיח, כי אנחנו ממהרות.
היא חמקה. הבטתי בערימת הפלסטיק והקרמיקה השמנונית. לא התחלתי לריב. פשוט אספתי את כל הכלים המלוכלכים לתוך כיורית פלסטיק והנחתי אותה בדיוק במרכז המיטה הערוכה בחדר האורחים.
בערב, כשנשמעה צעקה זועמת של רוני שחזרה, יובל רץ אלי בעיניים עגולות:
— שירה, למה בכזאת קיצוניות? היא אורחת! תסבלי, עוד מעט יתקנו את הצנרת.
שתקתי. להצטדק על זה שאני לא רוצה להיות משרתת בחינם – לא היה בתוכניות שלי.
וביום החמישי התקשרה חמותי. רבקה – אישה ישרה כמו מסילה, ועם אופי כבד לא פחות. אבל יש לה יתרון עצום: היא שונאת שקרים וטפילים.
— שירה, שלום. הדיירת שלי עוד לא התיישבה לך על הראש? – פתחה חמותי בלי מבואות.
— מחזיקים הגנה, רבקה. מחליפים צנרת, עניין כזה.
שתיקה כבדה ולא טובה השתררה בקו.
— איזו צנרת, שירה? אתמול רוני בעצמה פלטה כשהיא התפארה בפני על דמי השכירות. היא השכירה את הדירה שלה לחודש לפועלי בניין. החליטה להרוויח קצת, ולגור אצלכם על חשבונכם.
התיישבתי לאט על הכיסא.
— ויובל? – שאלתי רק.
— ויובל ידע, – קטעה רבקה, וקולה התמלא מתכת. – ואז יובל התקשר אלי וביקש שלא אתערב. ככה אמר: “שירה תקטר ותתרגל, היא בכל מקרה מבשלת לכולם, צלחת מרק יותר צלחת מרק פחות”. הוא ביקש שאשתוק כדי שלא תעשי שערורייה. אל תשרתי אותם, שירה. הוא הפך אותך לזרה בבית שלך. שיבינו שאישה היא לא תוספת לכיריים.
כשהשיחה הסתיימה, לא היו לי דמעות ולא רצון לנפץ צלחות. בתוכי נוצרה ריקות צלולה וקרה. בעלי העמיד פנים שהוא לא שם לב שמנצלים אותי. טוב. אז אני אעמיד פנים שאין לי בעל.
אחרי העבודה נכנסתי לסופר. קניתי בדיוק סטייק סלמון אחד. אבוקדו אחד. מנת סלט אחת.
בבית בישלתי בשלווה את הארוחה, שטפתי אחרי מחבת אחת, מזלג אחד, והתיישבתי לאכול. כעבור זמן קצר נטרקה דלת הכניסה. למטבח נכנס יובל, ואחריו רוני.
— ממממ, איזה ריח! – אמר הבעל, משפשף ידיים. – ומה יש לנו לארוחת ערב?
ניגבתי את שפתי במפית בנחת.
— אין לי מושג, יובל. מה שקנית והכנת לאחותך – זה מה שתאכלו.
יובל קפא. רוני רטנה בזעם:
— מה זה? לא הכנת לנו? זה לא הכנסת אורחים!
הבטתי בגיסה.
— אורחים, רוני, מזמינים המארחים. אבל אנשים שמתגנבים ברכישה לבית של אחרים כדי להשכיר את דירתם ולאכול חינם – קוראים להם אחרת.
רוני החווירה והחלה לנשום בכבדות, ויובל הסמיק עמוקות.
— שירה… מה את מתחילה? – ניסה להפעיל את אסטרטגיית היען הרגילה.
— אני מסיימת, – עניתי בשלווה. – החלטת שאין לך אישה שצריך להתייעץ איתה לפני שהופכים את הבית למוסד צדקה. בסדר. אני מכבדת את הבחירה שלך. מעכשיו יש לך אחות שאתה בעצמך מאכיל, מכבס וקונה לה נייר טואלט. הכסף שלי לא מוציא יותר עליכם.
נדיבות על חשבון אחרים תמיד נראית יפה – עד שהחשבון מגיע אליך. כל הערב צפיתי בחיוך קל בבעלי, מקלל, נאבק בכיריים עם עוף קפוא. זה הזכיר קרב בין דוד לגוליית הקפוא והחלקלק, כשהגוליית מנצח בבירור.
למחרת התלוננה רוני לאמא. יובל, שלא עמד בעצמאות הביתית, ניסה לגייס את רבקה כבוררת. הוא התקשר אליה ברמקול ממש מולי, מצפה לתמיכה.
— אמא, תגידי לה! זה לא נורמלי, אנחנו גרים באותו בית והיא מסתירה מאיתנו אוכל! – יבב הילד בן הארבעים ושבע.
קולה של החמות נהם מהרמקול עד שהכוסות בארון רעדו:
— בן! הבטחת לאחותך נוחות על ידי ידיים של מישהו אחר. הנה הידיים שלך. לך ותיצור. שירה לא טבחית שלך ולא משרתת. ואת, רוני, או שאת משלמת לאחיך לפי תעריף מלון, או שאת עוזבת.
התוכנית המשתלמת של רוני קרסה ברעש מחריש אוזניים. לקנות אוכל בעצמה ולטפל בעצמה – זה היה יקר ומסורבל מדי. לפנות את הדיירים שלה לא יכלה בגלל החוזה, אז נאלצה לשכור סטודיו יומי. בסופו של דבר, כמעט כל הרווח מהשכרת דירתה שלה הלך על דיור זמני ואוכל. התוכנית לא רק נסגרה – היא אכלה את עצמה.
כבר למחרת בבוקר, מרעידה בזעם את גלגלי מזוודת המערבל, עזבה הגיסה את דירתנו.
כשהדלת נסגרה מאחורי אחותו, יובל נשף בהקלה. הוא ניגש אלי, הניח יד רגועה על כתפי וחייך:
— נו, סוף סוף, ברוך השם, נסעה. שלום? מה יש לנו לארוחת ערב?
הסרתי בזהירות, בשתי אצבעות, את ידו מכתפי.
— לארוחת ערב יש לך מה שתבשל לעצמך, – אמרתי בקול אחיד, שלפתי מתיקי דף שהכנתי מראש והנחתי לפניו. – הנה המוצרים שהשתמשתם בהם, עלות הסרום שהתקלקל, והחלק שלך בהוצאות הבית הנוספות. אני לא מתכוונת לחשב כל ליטר מים. חשוב לי לא הפרוטה, אלא זה שהבטחת את העבודה והכסף שלי בלי הסכמתי.
יובל נרתע, פניו התארכו.
— שירה… את רצינית? היא נסעה! אנחנו משפחה!
— משפחה, יובל, זה כששומרים אחד על השני, לא כשמוכרים את הנוחות של האישה כדי להיראות אח טוב, – טחנתי כל מילה. – עד שלא תעביר לי את הסכום הזה מהכרטיס שלך, ועד שתוכיח במעשים שאתה יודע להיות שותף, אנחנו חיים כמו שכנים. תקציב נפרד. מדפים במקרר גם.
— את צוחקת עלי! – התפוצץ, מבין שאין דרך חזרה לחסרון האחריות הנעים. – זה שטויות! בגלל איזה שטויות?
הבטתי לו ישר בעיניים. בשלווה, בלי כעס, בלי טינה. רק בהכרה קרה של חוקים חדשים.
— העמידת פנים ששום דבר לא קורה כשניסו לנצל אותי. ואני פשוט הפסקתי לראות בך בעל. תתרגל. שכנים לא רבים, יובל. שכנים פשוט מציגים חשבון.
הסתובבתי והלכתי לחדר שלי, השארתי אותו עומד באמצע המטבח. הוא הביט בדף עם המספרים, ומכתפיו השמוטות היה ברור: סוף סוף הוא קלט.
ההעברה הגיעה באותו ערב. אבל בעל – יובל לא הפך אוטומטית. השבועות הבאים הוא גר בחדר האורחים, קנה אוכל לבד, בישל וניקה אחרי עצמו. ולפני שהציע למישהו להיכנס אפילו לחמש דקות, שאל אותי. לראשונה לא לשם הגינונים, אלא כי סוף סוף הבין: הסכמת האישה אינה חתימה דקורטיבית על החלטה שכבר התקבלה.
תפקיד הבעל אפשר לאבד לא רק בגלל בגידה. לפעמים מספיק פשוט לשתוק.
