מחר העובדים שלי מתחילים להחליף צינורות, הולכים לפורר הכל עד הבטון. אז אני אשתלה אצלכם. עשרה ימים, מקסימום חודש, הכריזה ענבר, דוחפת מזוודה בגודל של מערבל בטון קטן למסדרון שלי. בחדר האורחים פנוי, נכון?
אשתי נועה עמדה מאחורי אחותה, בוחנת בריכוז את הדוגמה על הטפט. המבט שלה היה כמו של עש רוחני שטעה בדרך לארון ובא לו להעמיד פנים שהוא קולב. כבר הוצב בפני עובדה מוגמרת, סדר היום שלי נדרס על ידי דחפור, ואשתי אפילו לא העמידה פנים שדיברנו על זה.
— נועה? — הרמתי גבה והבטתי בה.
— יוסי, זה כוח עליון, — גמגמה היא, מסתירה עיניים. — משפחה זו משפחה. לא נזרוק אותה לרחוב.
ענבר כבר הפשילה מגפיים, דוחפת בביטחון את נעלי הצדה.
אומרים שביתי הוא מבצרי. אבל בנישואין מגלים לפעמים פרדוקס מופלא: בזמן שאתה עומד על החומות עם שמן רותח, מגן על המשפחה, אשתך בשקט פותחת את השערים ומוכרת כרטיסים לסיור בשטח שלך.
לא עשיתי סצנה במסדרון. בסופו של דבר, צינורות קרועים זה באמת אסון. אבל ביום השני האסון התחיל לקבל צורה של השתלטות חצופה.
ענבר כבשה את המקלחת כאילו היא מתכוננת למצור: שפת הכיור התכסתה בסוללות של בקבוקים שנראו כמו בריקאדות ממהפכה כלשהי. הסרום היקר של נועה נמס בקצב מפחיד.
ביום השלישי חזרתי מהעבודה ומצאתי במטבח סניף של מעונות סטודנטים. ענבר ישבה ליד השולחן עם שתי חברות. השולחן הזכיר פומפיי אחרי התפרצות: פירורים בכל מקום, צלחות מלוכלכות, כתמי רוטב. הגבינה המיושנת היקרה שלי, שנקנתה לאירוע מיוחד, נקצצה באכזריות לפרוסות עקומות.
— אה, יוסי, היי! — נופפה גיסתי. — תקשיב, השארנו כלים בכיור, תכניס למדיח, כי אנחנו ממהרות.
היא פרפרה החוצה. הבטתי בערימת הפלסטיק והקרמיקה השומנית. לא התחלתי לצעוק. פשוט אספתי את כל הכלים המלוכלכים לתוך כיור פלסטיק והנחתי אותו בדיוק במרכז המיטה המסודרת בחדר האורחים.
בערב, כשנשמעה צווחת הזעם של ענבר שחזרה, נועה רצה אליי בעיניים פעורות:
— יוסי, למה כזה קיצון? היא אורחת! תהיה סבלני, עוד מעט מתקנים את הצינורות.
שתקתי. לא התכוונתי להתנצל על כך שאני לא רוצה להיות משרתת חינם.
וביום החמישי צלצלה חמותי, רבקה. אישה ישרה כמו מסילה, ועם אופי דומה. אבל יש לה יתרון אחד גדול: היא שונאת שקרים וטפילים.
— יוסי, שלום. הדיירת שלי עוד לא התיישבה לך על הראש? — פתחה בלי הקדמות.
— מחזיקים מעמד, רבקה. מחליפים צינורות, ככה זה.
בשקט הכבד שבא מהשפופרת היה משהו מבשר רעות.
— איזה צינורות, יוסי? אתמול ענבר עצמה פלטה כשהיא התפארה בפניי על דמי השכירות. היא השכירה את הדירה שלה לחודש לפועלי בניין. החליטה לעשות כסף קל, ולבא לגור אצלכם בחינם.
התיישבתי באיטיות על הכיסא.
— ונועה? — רק שאלתי.
— ונועה ידעה, — קטעה רבקה, וקולה התמלא מתכת. — ואז נועה התקשרה אליי וביקשה שלא אתערב. היא אמרה: “יוסי ירגן ויתרגל, הוא בכל מקרה מבשל לכולם, עוד צלחת מרק פה, עוד צלחת שם”. היא ביקשה ממני לשתוק, כדי שלא תעשה מהומה. אל תשרת אותן, יוסי. היא הפכה אותך לזר בבית שלך. שיבינו שאישה היא לא תוספת לכיריים.
כשהשיחה הסתיימה, לא היו לי דמעות ולא חשק לשבור צלחות. בתוכי נוצרה ריק שקוף וקר אבנים. אשתי העמידה פנים שהיא לא שמה לב שמנצלים אותי. אז. אני אעמיד פנים שאין לי אישה.
אחרי העבודה נכנסתי לסופר. קניתי בדיוק סטייק סלמון אחד. אבוקדו אחד. מנת סלט אחת.
בבית בישלתי בשלווה ארוחת ערב, שטפתי מחבת אחת, מזלג אחד והתיישבתי לאכול. כעבור זמן קצר נטרקה דלת הכניסה. נועה נכנסה למטבח, ואחריה ענבר.
— מ-מ-מ, איזה ריח! — אמרה אשתי, משפשפת ידיים. — ומה יש לנו לארוחת ערב?
ניגבתי באיטיות את שפתיי במפית.
— אין לי מושג, נועה. מה שקנית והכנת לאחותך, זה מה שתאכלו.
נועה נעצמה. ענבר נחרה בזעם:
— מה זאת אומרת? לא הכנת לנו? זה לא מסביר פנים!
הבטתי בגיסתי.
— אורחים, ענבר, מזמינים בעלי בית. אנשים שמרמים את דרכם לבית של מישהו כדי להשכיר דירה משלהם ולאכול על חשבונו – קוראים להם אחרת.
ענבר החווירה והחלה לנשום בכבדות, ונועה הסמיקה עד קצות האוזניים.
— יוסי… מה אתה מתחיל? — ניסתה להפעיל את יען ההיכרות שלה.
— אני מסיים, — עניתי בשלווה. — החלטת שאין לך בעל שצריך להתייעץ איתו לפני שהופכים את הבית למוסד צדקה. בסדר. אני מכבד את הבחירה שלך. מעכשיו יש לך אחות שאת מאכילה, מכבסת וקונה לה נייר טואלט. הכסף שלי לא מושקע יותר עליכן.
נדיבות על חשבון מישהו אחר תמיד נראית יפה, עד שהחשבון מגיע אליך בעצמך. כל הערב צפיתי בחיוך קל באשתי, תוך קללות, נאבקת עם עוף קפוא על הכיריים. זה הזכיר קרב בין גיבור לבין דרקון חלקלק, כשהדרקון מנצח בבירור.
למחרת התלוננה ענבר לאמא שלה. נועה, שלא יכלה לעמוד בחיי העצמאות, ניסתה לגייס את רבקה כבוררת. היא התקשרה אליה ברמקול מולי, בציפיה לתמיכה.
— אמא, תגידי לו! זה לא נורמלי, אנחנו גרים באותו בית והוא מחביא אוכל! — יבבה הילדה בת הארבעים ושבע.
קולה של רבקה רעם מהרמקול עד שכוסות בארון רעדו:
— בת שלי! הבטחת לאחותך נוחות בידיים של מישהו אחר. הנה הידיים שלך. לך תעשי. יוסי לא הטבחית שלך ולא המשרתת. ואת, ענבר, או שאת משלמת לאחותך לפי תעריף מלון, או שאת מזדמנת.
התוכנית הרווחית של ענבר קרסה ברעש. לקנות אוכל בעצמה ולדאוג לעצמה היה יקר ומסובך מדי. לפנות את השוכרים שלה לא יכלה בגלל החוזה, אז נאלצה לשכור סטודיו לפי יום. בסופו של דבר, כמעט כל הרווח מהשכרת דירתה הלך על דיור ואוכל חיצוני. התוכנית לא רק נסגרה – היא אכלה את עצמה.
כבר למחרת בבוקר, ברעש זועם של גלגלי המזוודה, עזבה גיסתי את דירתנו.
כשהדלת נסגרה מאחורי אחותה, נועה נשמה לרווחה. היא ניגשה אליי, הניחה ברגיעה את ידה על כתפי וחייכה:
— נו, תודה לאל, נסעה. שלום? מה יש לנו לארוחת ערב?
בזהירות, בשתי אצבעות, הסרתי את ידה מכתפי.
— לארוחת ערב יש לך את מה שתבשלי לעצמך, — אמרתי בקול אחיד, הוצאתי מהתיק דף שהכנתי מראש והנחתי לפניה. — הנה מוצרים שהשתמשתן בהם, עלות הסרום שהתקלקל, והחלק שלך בהוצאות הבית הנוספות. אני לא מתכוון לחשב כל ליטר מים. חשוב לי לא השקל, אלא שהבטחת את העבודה והכסף שלי בלי הסכמתי.
נועה נסוגה, פניה נמתחו.
— יוסי… אתה רציני? היא נסעה! אנחנו משפחה!
— משפחה, נועה, זה כששומרים אחד על השני, לא כשמוכרים את הנוחות של בעל כדי להיראות אחות טובה, — דיקלמתי כל מילה. — עד שתעבירי לי את הסכום הזה מהחשבון שלך, ועד שתוכיחי במעשים שאת יודעת להיות שותפה, אנחנו חיים כמו שכנים. תקציב נפרד. מדפים במקרר – גם.
— מה, את צוחקת עליי? — התפוצצה, כשהיא מבינה שאין דרך חזרה לנוחות חסרת האחריות. — זה שטויות! בגלל איזה שטות?
הבטתי ישר בעיניה. רגוע, בלי כעס, בלי עלבון. רק בהכרה קרה של חוקים חדשים.
— את העמידת פנים שכלום לא קורה כשניסו לנצל אותי. ואני פשוט הפסקתי לראות בך אישה. תתרגלי. שכנים לא רבים, נועה. שכנים פשוט שולחים חשבון.
הסתובבתי והלכתי לחדר שלי, השארתי אותה עומדת באמצע המטבח. היא הביטה בדף עם המספרים, ומכתפיה השמוטות היה ברור: סוף סוף היא הבינה.
ההעברה הגיעה באותו ערב. אבל אשה נועה לא הפכה לפתע. בשבועות הבאים היא גרה בחדר האורחים, קנתה אוכל בעצמה, בישלה וניקתה אחריה. ולפני שהציעה למישהו להיכנס אפילו לחמש דקות, שאלה אותי. בפעם הראשונה לא מתוך נימוס, אלא כי סוף סוף הבינה: הסכמת הבעל היא לא חתימת יופי על החלטה שכבר התקבלה.
אפשר לאבד את תפקיד הבעל לא רק בגלל בגידה. לפעמים מספיק פשוט לשתוק.
