קארין ולצידה אסף אף לא ידעו איך יצא להם הילד המושלם הזה. שניהם סיימו רק תשע כיתות, ובזכות המורים שהיו להם נדיבים כל כך. לכל אחד שלו אבל קארין הייתה את האצאי; אפילו גרגר או נבט שהייתה משתילה, שבוע אחר צמחו פרחים עליזים, ולאסף היה ידיים זהובות.
היה להם ארבעה ילדים הבכורה תמר, אחריה אילת, ולאחר מכן שני בני זוג שנולדו ביום אחד סימון ופול. פול היה “הכתום” מהשיירה, לפני שלושה שנים הוא אפילו לא היה בן שלוש, אבל הוא היה חכם יותר מניין של אילת, וביום שהלך לבית הספר כולם המורים נדהמו קרא, כתב, כפל מספרים, והעביר אותו מיד לשכבה השנייה.
זה אולי היה לא הוגן כלפי הילדים האחרים, אבל אצל קארין פול היה בעל מקום מיוחד הוא נדרש משירותי הבית, והיא קנתה לו כל מה שביקש: ספרים, מיקרוסקופ, אפילו כשאף אחד לא הציע. ובשנות התשעים הקשות, כשארצנו חוותה משבר וכל חיי קארין נחרבו באותה השנה איבדה גם את בעלה אסף וגם את העוזרת הגדולה שלה, מישה היא עדיין לא הפנתה יד אל פול והמשיכה לתמוך בו, אפילו שלחה אותו ללמוד בעיר.
על מה את חולמת, קארינה? אמרו השכנות שראו את סימון מושך מים מהברז, ואילת חוררת בתפוחי אדמה בחלקה, ופול יושב בצל על ספסל וקורא ספר חושבות שהיום הוא יודה לך כוס מים כשיגיע זקנתו? הוא אולי יעזוב, והכל נגמר.
עוד לא סיימתן לרשום לי שיעור! ענתה קארין בחיוך. מה שבא לי, זה מה שאני עושה.
הילדים גם הם מצביעים על האמא:
למה לי לחצוב עצים, והוא פותר משוואות? מתלונן סימון.
שב, פתח ספר, אם אתה רוצה, צוחקת קארין.
סימון תופס ספר, יושב חמש דקות, סוגר אותו ונאחז בגרונו: איזה שטות, כנראה עדיף לי לחצוב עצים!
הכי מתוסכלת הייתה אילת, שמרימה מרירות כנגד המעמד המיוחד של אחיה זורקת לפעמים את המחברת שלו לתנור, או משאירה לו ביצה רקובה בנעליו.
תמיד נותנת לו את החלק הטוב ביותר, צועקת היא. ויבוא ויעזוב אותך, חוזרות שכנות.
כשהפול הלך ללמוד, הבית הפך שקט ונעים. קארין נצמדה יותר לבנה הקטנה. בתחילה הוא שלח מכתבים מפורטים על חיי הלימודים שלו, שכלל סיבובים ופרטים שלא קארין יכלה להבין. עם הזמן המכתבים מצטמצמו, והביקורים נדירים כנראה שהשכנות לא טעו. קארין הרגישה עצב, אבל לא הראתה זאת. עדיין, הוא הפך לאדם מבוגר.
אילת נישאה לכפר הסמוך. חתונה של הילדה לא הרגישה למארין בעלה היה חולם תמידי, ממציא דרכים חדשות להתעשר וכאשר נכנע, נכשל. עכשיו הוא מתכנן לפתוח מאפייה, רק שטרם קיבל הלוואה.
סימון גר עם קארין וללא מטרה לחתום יש לו הרבה מועמדות, אבל הוא לא ממהר.
אמא, קצת חופש, רוצה לקנות מכונית, לא משומשת אלא ייבואית, תדמייני אותי על ייבואית, מה קורה? מתלונן הוא.
קארין נאנחת: איזה מכונה, סימון? אתה כאילו ארסניב, תחלום ותעבוד.
זה רק בשביל הכיף, סימון הלך לעבוד אצל האב, שיפץ בית, נבנה כמו בתמונה, ועבד כטרקטוריסט, מצא כמה קיצורי דרך. קארין לא התלוננה, היא הייתה שמחה שיש לה בן טוב.
ולא היה שם אף אחד לדעת מה קורה עם פול. כבר שנה לא קיבלה ממנו חדשות, פרט האחרון היה שהוא יצא לחפש עבודה, לא ידעו לאן.
יום אחד חנתה רכב חדש וקורק, קארין חשבה שמישהו תוהה איך להגיע לדרכה, אבל הוא קרא בקול רם והקול הגיע ישר ללב שלה. היא פתחה את השער ויצאה אל הכביש.
עמד שם פול. היא זיהתה אותו מיד, למרות שראתה אותו לפני שלוש שנים. הוא נגע בדמעה, נראה כמו אסף גבוה, כתף רחבה, תלתלים זהובים. היה יפה! השכנים יצאו מהבתים, מביטים, רואים שפול לא שכח את האמא, הגיע לבקר.
קארין רצה אליו, חיבקה חזק. זה הילד שלי, לא היה לשווא.
סימון קיבל את אחיו במבט כועס.
מכונית יפה, אמר בקנאה.
לא שלי, השיב פול בחיוך.
של מי? שאל סימון.
שלך, הוציא פול מפתחות. קח, כבר הכנתי את העברת הבעלות, נלך למרשם.
סימון הסתכל על האם, היא חייכה.
תודה, אחי, אמר בחשאי. אבל היא יקרה מאוד!
לא יקרה יותר מהכסף, אמר פול. איפה אילת?
אילת נישאה, הסבירה קארין בחיוך. לכפר סמוך, בעלה עובד טוב, והעלאות חדשות בדרך
נישאת? בוא נבקר. קח אותנו, סימון, במכונית החדשה.
אילת קיבלה אותם בחיבוק, בעלה ארסניב ניסה להראות כמה הוא מצליח, מדבר על פתיחת המאפייה והעושר שיבוא
אתה מדבר, קראה אילת. לא קיבלת הלוואה, אין מאפייה. אל תקשיב לו, פול, הוא חולם כל הזמן.
פול חייך, אמר: עם המאפייה נפתור, כמה צריך? אשלח.
ארסניב נבהל, חשב שפול הוא חסר אמון, שהאח שלו מתעלם ממנו.
פול שלף מכיסו קופסה קטנה, נתן לאילת.
זה בשבילך, אילת.
היא פתחה קופסה אדומה, מצאה עגילים זהב עם בריקות ירוקים, צבעים כמו עיניה. היא השתגעה, נעלה במראה, אמרה:
תודה, פול, באמת קנית לי את מה שלא קיבלתי מאסון רק מכשיר קצב!
קארין ישבה שקטה, שמחה. אולי בינתיים ייתן לה מתנה עגילים, צמיד, או אפילו מכונת כביסה.
אבל לא קיבל דבר, עד שרק כאשר אילת הזכירה שהאם אחרי הלידה תצא לבית החולים, פול אמר:
רק זמן קצר, אילת. אקח את אמא איתי, אם היא רוצה.
קארין הסתכלה על הבן בתדהמה. איתו? לאן? איך?
אני לא יודעת מה קרה לבית?
מה הבית? שם סימון יגור, אשתו תבוא. אני מתגעגעת אליך, אמא. באי איתי, אם לא תאהבי תחזרי.
קארין לא ידעה מה לחשוב. כאן כל חייה, של אסף ושל מישה, והחיים שלהם נראו קשים… אבל שם, שם, היה הבן האהוב שלה, ועולם שונה לגמרי. מה אמר אסף אם היה כאן?
קארין דמיינה אותו עומד בפתח, כובע מוטה, ידיים מכותמות על החזה.
למה לחשוב, קארין? למה לבחורה כזאת? בשביל חיים טובים. הגיע הזמן לראות את החיים שלך, אחרת איך תדעי אם היה לשווא או לא?
קארין חייכה והגבירה:
למה שלא נלךהיא שתתה את מילת האמת הזו כמו יין ישן, חמה על הלשון, ופתאום כל העבר נדלק באור פנסי זיכרון. קארין הרכיבה את תיק הקטן שהייתה נושאת תמיד בו מכתביה הישנים של אסף, תמונות של מישה, כמה חוטים של חוטי קצף ועמדה מול הפתח של הדלת שהייתה תמיד פתוחה למחשבותיה.
פול חייך, ולא היה צורך במילים. הוא שלף מפתחות רכים מברק, והזיז את היד קדימה, כאילו מזמין אותה לצעוד איתו אל המחר.
תזכרי, אמר בקול רך, שהשביל שאליו אנחנו הולכים אינו נמדד במרחק, אלא בלב שאוהב.
קארין הרגישה איך הלב שלה, שעודו פוחצת ברעש של השנים, נפתח למוזיקה של תקווה שלא הייתה לה לפני שנים. היא חייכה, והידיה רעדו קלות בזמן שהיא לוחשת,
הלכתי כאן בחיפוש אחרי תשובות, ופתאום מצאתי את הדרך חזרה לעצמי.
באותו רגע, דלת הבית של סימון נפתחה באיטיות, והאור מהפנים התפזר על הקירות, מצביע על ארון מלא בציוד בנייה שהאח הקטן של קארין נשלח לו כשקיבל את הרכב החדש.
תזכרו, קרא סימון, קולה מתנגש בקולו, החיים הם כמו קבלן שמרכיב את הבית צריך קירות, צריך חלונות, וצריך גם גג שמגן על הרעש של הברזל.
הם צעדו יחד, שלושה, אל הרחוב שעבר על פניו חיי קארין, עד שהגיעו לשדה קטן שמקביל לכפר שם, במקום שבו עץ תמר ישב לשנתו, פרח שושנה אדומה אחת נפתח באור השמש המוקדמת.
פול ניגן מוזיקה בעזרת המיקרוסקופ ששלח לו קארין לפני שנים רבות, והצלילים נמתחו על פני האוויר, כמו נשרים שנפלו מהשמיים והפכו אל קולות של זיכרון.
אני רוצה שתהיי כאן איתי, אמר הוא, מביט בעיניים שהפכו למלאי-אור. לא רק כשאת רוצה לשגר, אלא כשאת רוצה לחיות.
קארין הרגישה איך החיבוק של התשואה העדינה מתיישר עם כל מה שחלף, וכל מה שהיא ראתה בעקביות של השנים הילד שהפך למבוגר, האישה שהפכה לאמא, האמא שהפכה למורה של עצמה.
היא נפתחה, כמו הספר שהיא קראה למפגש של המשפחה, וכתבה אחרון:
המחר הוא היום הראשון של החיים שלנו, והיום הוא המפתח שפותח את הדלת של כל העבר.
בין הקולות של האוטובוסים שעברו, ובין הפקקים של האחוזה הישנה, נשמע צחוק של תמר, שליטה של אילת על מאפים חדשים, ושיר של סימון שמזכיר צחוק של בנייה.
קארין חיבקה את פול בחוזקה, תחושה של נחת נחתה עליה כמו שלכת של קיץ, והבינה שבסוף, אין צורך לחפש תשובות במרחקים רחוקים הן תמיד היו בלב שלה, ובידיה של המשפחה שהייתה כאן כל הזמן, מחכה רק להיחשף.
היא קראה אל האור, ולפתע כל הכוכבים ברקיע נראו כאילו הם מברכים את השביל החדש של קארין שביל שמוביל אל בית של אהבה, של זיכרון, ושל ההזדמנות לכתוב מחדש את הפרק האחרון, שבו היא לא רק סופרת את סיפור חייה, אלא גם הופכת אותו לעוד ספר של תקווה אינסופית.
