היה לי תמיד תעלומה איך יצא לי עם יעקב בן חכם כל כך. שנינו סיימנו רק תשע כיתות, והצלחנו לעשות זאת בזכות החסד של המורים. לכל אחד ועם כללים משלו, כמו שאומרים, אבל של קרן, כל זרעי חיטה או נבט קטן הפכו תוך שבוע לפרחים ססגוניים, וליעקב, הידיים שלו תמיד היו זהב.
היו לנו ארבעה ילדים הבכורה מרים, אחרי זה הבת השנייה אילה, ובסוף שני בנים שנולדו באותו היום סימון ופול. פול היה אותו “כתום” שנולד מהקיץ הוא עוד לא חצה שלוש שנים, והוא דיבר טוב יותר מאילה, וכשנכנס לבית ספר כל המורים נדהמו הוא קרא, כתב וכפול את המספרים, ולכן שלחו אותו מיד לכיתה ב’.
אולי זה היה לא צודק כלפי הילדים האחרים, אבל פול היה בלב קרן מיוחד הוא פוטר מהמטלות הביתיות, והיא קנתה לו כל מה שביקש ספרים, מיקרוסקופ, אפילו חפצים קטנים. אפילו כשאלפינון התשעים קפצו והמדינה התפרקה, ואפילו אחרי שנה אחת שבה איבדה את בעלה ואת העוזרת הראשית מריה, היא לא ויתרה על בנה והמשיכה לשמור לו ללמוד, ואף שלחה אותו לעיר הגדולה ללמוד.
על מה את חולמת, קרן? אמרו השכנות שראו את סימון מושך מים מהברז, ואילה קוצפת תפוחי אדמה בגינה, ופול יושב בצל על ספסל וקורא ספר אתה חושבת שהוא יחזיר לך כוס מים בגיל זקנה? הוא יעזוב, והסיפור נגמר.
עוד תלמדו אותי! חייכה קרן. מה שאני רוצה, זה מה שאני עושה.
הילדים גם הם נטלו על האם.
למה אני קוצף עצים, והוא פותר משוואות? התלונן סימון.
שב, תפתור אם תרצה, חייכה קרן.
סימון תפס ספר לימוד, ישב עליו חמש דקות, ואז סגר את העיניים ואמר:
איזה שטות, אני אלך לקצור עצים!
אבל הנעלבה ביותר הייתה אילה, שהייתה מתנגדת למעמד המיוחד של אחיה והייתה מתכננת תמיד קנאויות זרקה לפול פנקס לתוך תנור, או הכניסה ביצה רקובה לנעליו.
אתה תמיד נותן לו את החלק הטעים ביותר, צעקה. והוא יעזוב וינשק אותך חזרה מילי השכנות.
כשהפול עבר ללמוד בעיר, הבית נעשה שקט יותר. קרן נצמדה יותר לבנה הצעיר.
בתקופה הראשונה הוא שלח מכתבים מפורטים על חיי הלימוד שלו, שמיוחדים ולא מובנים לקרן. אבל עם הזמן המכתבים הפכו לפחות, והגעתו נעשתה נדירה כנראה שהשכנות צדקתו. קרן חשה בצער, אבל לא הראתה זאת. לבסוף הפול סיים, הפך לאדם שלם.
אילה נישאה לכפר סמוך. גבר המשפחה לא הרגיש קרן הוא היה חולם תמיד, ממציא דרכים חדשות להתעשר, ותמיד נכשל. עכשיו הוא תכנן לפתוח מאפייה, למזלם לא קיבל הלוואה.
סימון גר עם קרן ולא נזהה להתחתן, למרות שהיו הרבה כלות זמינות.
הו, אמא, הייתי רוצה לנסוע בטיפה! חשבתי לקנות רכב. לא משהו זול, אלא רכב ייבוא. מדמיינת אותי ברכב ייבוא, חח?
קרן נשמה:
איזה רכב, סימון? אתה כמו ארסני שלנו. תחלום פחות, תעבוד יותר
כך, למען האמת, סימון הלך לעבוד אצל אביו, סידר את הבית כמו בתמונות, ועבד כטרקטוריסט, מצא דרכים קיצוניות לעבוד היטב. קרן לא התלוננה, היא הייתה מרוצה שהוא בן טוב.
אבל פול? איפה הוא? שלא חזר מאז, ולא קיבל הודעה במשך שנה. הפעם האחרונה שכתב הייתה שנסע לעבוד, לא ידיעו לאן.
יום אחד עצרה ברכת רכב חדש ומבריק בכניסה לבית, קרן חשבה שמישהו איבד דרכו ושואל. הוא צילצל בקול רם, כך שהלב של האמא נענה בתקווה. היא פותחת את השער, יוצאת אל הדרך.
עומד שם פול. היא זיהתה אותו מייד, למרות שלא ראתה אותו לפני שנתיים. הוא נראה בדיוק כמו יוסף, בעלה שנפטר גבוה, כתף רחבה, שער זהוב. יפה הוא! אפילו השכנות הציצו מהחלונות, רואות שפול לא שכח את אמו, חזר לבקר.
קרן רצה אליו, חיבקה אותו חזק. “הנה, דמי המשפחה, הכול היה במקום.”
סימון קיבל את אחיו במבט עצבני.
רכב טוב, אמר בקנאה.
זה לא הרכב שלי, השיב פול בחיוך.
אז של מי? שאל סימון במעט נחת.
שלך, פנה פול והוציא מהמפתחות. קח, כבר הכנתי את המסמכים, נלך לנוטריון.
סימון הביט בתמיהה באמא, שחייכה.
תודה, אחי, אמר בחוסר נוחות. אבל זה יקר!
לא יקר יותר מהחיים, ענה פול. ואיפה אילה?
אילה נישאה, השיבה קרן מייד. לכפר לידנו. בעלה עובד קשה, הם מצפים לעלייה במזון בקרוב
נישאה? טוב, בואו נבקר. סימה, קח אותנו ברכב החדש.
אילה קיבלה אותם במראה מבויש ובבטן מלאה קמח. בעלה, ארסני, החל לייצג עצמו כעסקן מצליח, מדבר על פתיחת המאפייה והחיים המפוארים.
נו, אתה מדבר, קראה אילה בו. לא קיבלת הלוואה, איזו מאפייה? תפסיק לשמוע אותו, פולה, הוא חולם.
פול חייך, השיב:
עם המאפייה נסדר, אין בעיה. תגיד כמה צריך, אני אשלח.
ארסני נבהל, הביט בפול בחוסר אמון. הוא כבר שמע מהאישה שהאח של האישה הוא “איש חסר כושר”.
בזמן הזה, פול הוציא מכיסו קופסה קטנה והגיש לאילה.
זה בשבילך, אילה.
היא פתחה בזהירות קופת זהב קטנה. בפנים תלויים עגילים זהב עם אודם, בצבע זהה לעיניּה. היא נדהמה, חיבקה את העגילים סביב צווארה.
תודה, פולה, פגעת בי. כמה פעמים ביקשתי מע ארסני עגילים, והוא קנה לי רק קצף בשר!
קרן ישבה בשקט, שמחה. אולי היום הבן ילמד להעניק משהו אולי עגילים או צמיד. אולי אפילו מדיח כביסה, זה היה מצויין.
אבל הבן לא הביא כלום, עד שהאילה הזכירה שהאם אחרי הלידה תצטרך לשהות בבית, פול אמר:
רק לזמן קצר, אילה. אני אקח את האמא איתי, אם היא רוצה לבוא.
קרן הביט בבנה בתמיהה. יחד? לאן? איך?
אני לא יודעת ומה עם הבית?
מה הבית? סימון יגור שם, ימצא בעלת בית חדשה. אני מתגעגעת אליך, אמא, בוא נצא? אם לא תאהבי, תחזרי.
קרן לא ידעה מה לחשוב. כל חייה של יוסף, של מריה, של האדמה היו כאן. אבל עכשיו הבן האהוב שלה מציע חיים אחרים, לא מוכרים לה. מה יגיד יוסף?
קרן קיבלה רמז של בעלה השוכן בפתח כובע משונן, ידיים קשות על החזה.
למה לחשוב, קרן? למה גדלתי אותו? בשביל חיים טובים. הגיע הזמן שתראי את החיים שלך, אחרת איך תדעי אם היה לשווא?
קרן חייכה ואמרה:
למה לא לנסועהיא נשתקה לרגע, לבה רועד כמו דמעות של קיץ. קולו של יוסף הלך ונשמע ברוח, רחש העלים, והזכיר לה כמה ימים עברו מאז שהפעם הראשונה הקשיב לה. קרן פתחה את דלת הרכב, נגעה במפתחו באיזור האחורי, והביטה בעיניים של פול עיניים מלאות תקווה שלא הכירה עוד.
אמא, הוא לחש, תבוא איתי למקום שבו הספרים חכים על השמש והדמיון אף פעם לא נגמר.
היא חייכה, דברה בקול רך שקט, כמו היא השתמשה בו כדי להרגיע את הילדים בעשיית העבודה:
הקציר כבר הגיע, הבנות והבנים. אני הולכת להיות חלק מהאדמה שהחזקת את כל חיינו.
היא פנתה אל סימון, אל אילה, אל פולה, והנה כל אחד מהם הרים את פניו, מביטים אליה בעיניים שמלאות תקווה ושאיפה. היא חיבקה אותם, חיבוק ארוך, כמו החיבוק של האדמה לשמש אחרי סערה.
לאחר שהרוח הציפה על פניה, היא ירדה מהאוטו, נעמדה מול הטרחה של הבית הישן, וידעה שהרגע הזה הוא כמו פיסול של חורף מתגבש בעדינות, ולא נשכח.
בפעם האחרונה היא הרימה את ידיה, קראה בקול רם:
תודה על כל האור, על כל השורשים, על כל האהבה שהפיקה אותנו. אני נושאת איתי את כל מה שלמדתי, ומזיאה את השמש לכל מקום שבו אלך.
היא נזלה בפתיחה של הדלת, היא נעלה למכונית, והחלה לנסוע אל עבר האופק הרחב. ברגע שהרכב התרחף מהחוצפה, היא הרגישה איך ההרים של ילדותה נפתחים לפניה, והקול של יוסף נרמז במקומות החשוכים של הלב:
אל תתעכבי יותר, תזכרי שהחיים הם מסע, ולא רק יעד.
פול חייך, ועם המפתחות בידי, הוא פונה לעבר דרכה של המשפחה. האור שבקרן נדלק, כמו נר קטן על מגדל של רוחות, והאמה נשארה לשמור על החווה, על המשפחה, על הזיכרון. כך, במקום אחד, שני העולמות נפגשו הבית והרחוב, העבר והעתיד וקרן מצאה את השקט שהיא חיפשה כל כך.
