מרים לוי, סבתא בת שמונים וארבע, גרה בבית קטן בגבעת שמואל, והייתה עומדת על תחנת האוטובוס שליד ביתה, מבולבלת באיזה דרך להמשיך. על הספסל לצידה שכבה שקית בד ישנה ותיק, ותיק נייר שבו התאמת כמעט כל חפציה.
«הזזת את רימה, ולא התלבטת אפילו לרגע, אמרת לי לך משם, סבתא, אל המרחב האינסופי, אל תתעצמי בחיי עם אילן».
שלוש שנים לפני, חייהם של חמשת המשפחה היו שלמים בדירה בת שלושה חדרים: מרים, בתה נטע, נכדה אילן עם אשתו נעמי ובנה, הנכד של מרים אריאלי.
הכל התחיל להתערפל ברגע שהגיעה לעבודה של אילן רימא, רווקה שמאזור הצפון, שהגיעה אל הישוב שלהם באוטובוס מדהים, ללא סיבה נגלית. היא נשכרה לחדר במזון צבאי, קיבלה עבודה במשרד. נראה היה שיש לה כל חיי שלווה. אבל לא. רימא התחילה לשקול את הגברים ובחרה באילן. נשוי? כמו שאומר המשלים, «אישה אינינה קיר».
באפריל אחד, כשחזר אילן מהעבודה, ארז את חפציו ויצא משם, ועם פרידה נבזה הוא אמר:
רק בגיל ארבעים וחמישה הבנתי מהי החיים האמיתיים והאהבה!
נעמי, אשתו, לא השיקה מילה, חיכתה עד שאריאלי יסיים את המבחנים בבית הספר, ואז גם היא ארזה:
נצא לעיר, אריאלי צריך להירשם לאוניברסיטה, ואנחנו נגור בבית ההורים של נטע. הבניין שם קבוע שלוש שנים ריק, אבל נתקן אותו. אם לא נוכל, האח שלו יעזור. ואני אמצא עבודה במקצוע חינוך.
בשני ימי אריזה הגיע האח, נסע ברכב משא קטן, והקפידו לעזוב. אריאלי חבק את סבתו במפרק נפרד:
אל תתגעגעי, סבתא, אחזור.
הוא חזר פעמיים, עד שנפטרה נטע. עם פטירתה, אילן ורימא עברו לדירה, ואריאלי נעלם מהחיים.
חיי מרים הפכו לסיוט. רימא הקימה סדרים משלה. בפתיחה היא קראה למרים לשבת איתה לאכול מה שהכינה לעצמה ולאילן. אחר כך ציוותה:
אל תצאו מהחדר, קיבלתי יותר מדי פירורים ממך במטבח, עדיף לי לנקות את החדר שלך פעם אחת בשבוע מאשר לשטוף רצים כאן שלוש פעמים ביום.
מאותו רגע רימא הכינה למרים קערות של קוואקר, קמח מלא או קמח מלא חומוס. מרים שתתה אותם בבוקר, בצהריים ובערב, עם כוס תה ריקה.
בימים האחרונים רימא הודיעה שבשבוע הבא יגיע בנה. היא ואילן חשבו אילו משרות לתת לו אחרי שהשלים מוסד לתיקון, לא היה משרה קלה לשים לו.
בבוקר, אילן הלך לעבודה, ורימא קראה למרים לאסוף מזוודה:
קח את הכתובת של בית אבות, לך לשם וקח תודה על כך שלא נזרקתי לרחוב.
היא החזיקה במרים פתק עם הכתובת וסגרה את דלת הדירה בחוזקה.
מרים הלכה עד לתחנת האוטובוס, ולא ידעה לאן להמשיך ראייה מעומעם, כתובות לא ניתנות לקריאה. פתאום יצא בחור צעיר. היא פנתה אליו:
בן, קרא לי את הכתובת, תספר באיזה אוטובוס אליך להגיע.
הוא הביט בה וקרא:
למה את כאן, סבתא מרים? אריאלי בא לחפש אותך. אתן אתו טלפון עכשיו.
חמש דקות אחרי, ברק, אריאלי רץ אליה. מתברר שנעמי, שכנה לשעבר, חייגה והודיעה שרימא רוצה להעביר את הסבתא למוסד קייטת. השכנה עבדה עד פרישה כאחות בבית אבות, ולכן רימא ביקשה ממנה את כתובת המוסד. אריאלי קיבל פקודה מזרזת לחזור לכפר ולהביא את הסבתא.
קח את חפציך, אני אתן לך מונית עד העיר. אמא כבר הכינה עבורך חדר. והגנים שלנו פורחים כעת בתפוחי האור יופי של נוף!
רימא ואילן שמחו שהאריאלי הוביל את הסבתא לעיר, אך שמחתם נמשכה בקצרה. כשהחלו לבדוק את המסמכים, נודע שהדירה הייתה של מרים מלכתחילה, והבעל של מרים היה בעל זכות מגורים לכל החיים. רימא ואילן חזרו למזון הצבאי.
מרים מכרה את הדירה, והכסף () העבירה לנכד, כדי שיקנה לו מגורים בעיר. במחירי המרכז היה יקר, ולכן אריאלי קנה דירה של חדר אחד בבניין חדש, מרווח. הוא מתכנן להתחתן סוף סוף יהיה גג מעל ראש המשפחה הצעירה.
