מריה בןצור, בת שמונים וארבע, ישבה על תחנת האוטובוס הקטן שלשעה לפני ביתה באיזור קיבוץ רמת השדות, ובלב שלם לא ידעה לאן תלך מעתה. לצידה על ספסל עגול היה מונח תיק קנבס חום וצלחת קרטון, שמכילו כמעט את כל חפציה.
החרמת את רימה, ולא פחדת משום דבר, אמרה לך מכאן, סבתא, ולחתור למרחקים, אל תתעסקי עוד בחיי עם איל והילדים, כעסה קולה של נטע, בתה, כאשר היא חזרה אל הבית.
שלוש שנים עברו מאז שהמשפחה חיה בשלום בחמישה בחדרים של דירה שלושה חדרים: מריה בןצור, בתה נטע, הנכד איל עם אשתו נטלי ובנה, ארתור.
הכול החל להתפורר כאשר בא לעבודה של איל רוֹקָה חדשה בשם רימה, שהגיעה מהעיר הגדולה בתור עובדת זמנית. אף אחד לא ידע למה היא נעה לכפר. היא קיבלה חדר במעון, מצאה עבודה במשרד המקומי והרגישה שיש לה כלכך מה לחפש. רימה, עם שיער גלי ועיניים חודרות, החלה להסתכל על גברים, ובחרה באיל נישואיו לא הייתה בעיה; אישה איננה קיר.
באפריל אחד, איל חזר מהעבודה, אסף את חפציו ונסע לבד, והכריז לפני כולם:
רק בגיל ארבעים וחמישה אני מבין מהי האהבה האמיתית!
נטלי, אשתו, נותרה שקטה. היא חיכתה עד שארתור יסיים את בחינותיו בבית הספר, ואז אמרה:
נעלה לעיר, ארתור צריך להירשם לאוניברסיטה, ואנחנו נגור בבית של הוריי. הבית סגור שלוש שנים, אבל נתקן אותו. אם לא נוכל, אחי יעזור. אני quickly אחפש עבודה במקצוע חינוכי.
היום השני, הגיע אחיו של נטע, טען בחפצים לתאונת גזלה, והם יצאו לדרך. ארתור חיבק חיבוק חזק את סבתו לפני שהלך:
אל תדאגי, סבתא, אני אחזור לבקר.
הוא הגיע פעמיים, עד שמתי נטע נפטרה. אחרי מותה של נטע, איל ורימה עברו לדירה, וארתור כבר לא חזר יותר.
חיי מריה בןצור הפכו לשובלים. רימה החלה לשלט על הבית. בתחילה הייתה בחורה מתוחכמת, קראה למריה לאכול איתה, והזינה אותה במאכלים שהכינה לעצמה ולאיל. אך פתאום ציוותה:
אל תצאי מהחדר. תביני, יש לי יותר קל לי לנקות את המטבח פעם אחת בשבוע, לא שלוש פעמים ביום.
מאותו רגע, רימה הכינה למריה קוואקר חם, קוסקוס או קמח חיטה, ומריה שתתה את הקפה הריק על כל ארוחה בוקר, צהריים וערב.
בימים האחרונים רימה הודיעה: בן שלי יגיע בעוד שבוע. יחד עם איל ניבנו איזה עבודה יתאים לו, אחרי שהשיבוש בפשעים יאפשר רק תפקיד מזערי.
בבוקר, איל הלך לעבודה, ורימה קראה למריה:
קחי את כתובת המקלט לקשישים, הלכי לשם, ותודה על כך שלא זרקתי אותך לרחוב.
היא החזיקה במריה פיסת נייר עם הכתובת ונסגרה הדלת בחזקה.
מריה הלכה עד לתחנת האוטובוס, ולא ידעה מה לעשות: ראייה חציעיוורת, הכתובת מתפרקת לפני עיניה. היא ראתה בחורה צעירה עומדת שם. מריה פנתה אליה:
ילד, קרא לי את הכתובת, ואיזה אוטובוס צריך לקחת.
הנער, דני, הביט בה וענה:
למה את כאן, סבתא מריה? ארתור הגיע והוא מחפש אותך. אחזיר אותו.
חמש דקות אחר כך, ארתור ברחץ, נבקש מהשכנה לשעבר של נטלי, שעבדה עד הפנסיה כאחראית על מקלט הקשישים, שדיברה עם רימה כדי לגלות את הכתובת. היא הודיעה שרימה רוצה להעביר את הסבתא למעון.
ארתור חפץ את חפציו וקורא:
עכשיו אוביל אותך, סבתא, במונית עד העיר. אמא כבר הזמינה לך חדר. ובעצמאות שלנו הפרחים על העץ מתרקמים יופי של אביב!
כאשר רימה ואיל שמעו שארתור יוזם את מריה אל העיר, הם שמחו. אך שמחתם לא נמשכה זמן רב; כשבדקו את המסמכים, נגלה שהדירה הייתה של מריה בןצור מלכתחילה, ובעלה היה בעל זכות מגורים לכל החיים. רימה ואיל נאלצו לחזור למעון.
מריה מכרה את הדירה, והכסף הועבר לארתור כדי שיקנה לעצמו דירה בעיר. בגלל שמחירי השכונות במרכז האזור גבוהים, הוא רכש דירת חדר אחד בבניין חדש, מרווח. הוא מתכנן להתחתן, והדירה תספק גג למען המשפחה הצעירה.
הסצנה מסתיימת כאשר מריה, משולבת קולות של ילדים מהרחוב, צופה על האופק, והאור של השמש מתפזר על הקירות של בית הקיבוץ הישן, משאיר ריח של תקווה וגעגוע.
