העץ האיקלפי הישן היה מכורכר, אבל עדיין עומד זקוף באמצע חצר בית הספר היסודי בכפר רמת אליהו. אף אחד לא יודע מתי נזרע, כולם רק משוכנעים שהוא ישן יותר מהמנהל של בית הספר.
אני, משמרתי של בית הספר, משמרתי אותו כאילו היה סב עד שעלה על העץ. כל סתיו אספתי את העלים בעדינות, ובאביב בודק שכל הפקעים אינם מכילים מסמרים חלודים משעשועים ישנים או קורות שנתקעו.
העץ הזה חווה יותר הפסקות מנינו יחד נהגתי לומר.
בשבוע הראשון של הלימודים הגיע לילדה בת תשע, שמו שקד, שהגיעה מהעיר הגדולה ונכנסה לכפר. היא הייתה שקטה, מתיישבת בפינה ומציירת במחברת שלה ללא מילים. שמתי לב אליה.
לא משחקת עם החברים? שאלתי.
אף אחד לא מכיר אותי ענתה מבלי להרימי עין ואני לא בטוחה אם רוצה שיזכרו אותי.
לא לחץתי עליה, אך באותו אחר הצהריים התחלתי לעבוד על משהו. השתמשתי בלוחות ישנים, בחבלים ובכלים שהושאלו. אחרי שהילדים חזרו הביתה, עליתי על האיקלפוס והוספתי פרט אחר: מעקה, חלון קטן, ספסל זעיר.
לאחר שבוע, נבנה בת עץ קטן, מוסתר בין הענפים התחתונים.
בבוקר שהגיעה שקד, קראתי אליה:
אני רוצה להראות לך משהו.
היא הלכה אחרי בחשש קל. כשפתחה את הדלת העץ המובנית בחוטים, נדהמה.
זה בשבילך אם תרצי אמרתי כאן את יכולה לצייר, לקרוא או פשוט לחשוב. אף אחד לא יעלה בלי רשותך.
שקד נכנסה, הניחה את המחברת על הספסל והביטה דרך החלון העגול. מהשביל העליון נראה העולם קטן ובטוח יותר.
בהדרגה התחילה להזמין חברים. ראשית, תלמידה שהייתה לה עיפרון צבעים, אחר כך ילד שלימדה איך לקפל מטוסים מנייר. הבית הקטן הפך למקלט של חברות.
יום אחד סערה ענפה עברו על הכפר, הענפים של האיקלפוס רעדו כאילו רוצים להינפץ. רציתי לוודא שהבניין יעמוד.
שקד הופיעה רטובה.
הכל בסדר? קראה בקול כמעט צועק בין הרוח.
נראה שכן, אבל עדיף שלא תטפסי.
לאחר שהסערה חלפה, הבית נשאר במקומו, אם כי חלק מהגג שבור. נשפתי ברוגע, אך לפני שהייתי מתכנן לתקן אותו, הילדים התאחדו. כל אחד הביא משהו: קרטון, בדים, צבע, חבל. יחד שיחזירו את המרחב למצבו.
על הקיר כתבו משפט ששקד כתבה בכתב ברור:
כאן תמיד יש מקום לאחד נוסף.
בשנים שהלאה, הבית צפה בדורות שונים. הזדקפתי, ושקד גדלה, נסעה לירושלים והפכה לאדריכלית.
עשר שנים אחרי, חזרתי לכפר לבקר את סבתי. עברתי ליד בית הספר וראיתי שהאיקלפוס עדיין עומד, והבית קיים, אם כי פחות מושלם. מצאתי אותך, משמר, יושב על ספסל.
ידעתי שחזרי אמרתי בחיוך.
באתי להודות לך ענתה זה היה הפעם הראשונה שהרגשתי באמת בבית.
הביטה שלי הייתה מלאה בגאווה.
לא הבית היה, שקד. את היית. רק היה צריך מקום שבו תזכרי.
באותו היום שקד נשבעה שכל מקום בו תגיע, תבנה מרחבים שבהם אנשים ירגישו בטוחים. כי הבית שבאקלף לא היה רק עץ וברגים: הוא הוכחה שמחווה קטנה יכולה לשנות חיים שלמים.
