שירה לא נגעה באוכל כבר שלושה ימים רצופים. אבי הזיז את הקערה של מיה קרוב יותר לרדיאטור, למרות שידע שזה לא קשור לטמפרטורה של האוכל.
החתולה שכבה על אדן החלון בקבלה, מכנסת את הכפות מתחתיה. לא ישנה. הביטה החוצה כאילו מישהו עומד מאחורי הזכוכית המטושטשת ומחכה. שירה העבירה אצבע על הגב שלה, ומיה הזיזה אוזן אבל לא הסתובבה. הפרווה הייתה חמה ועבה, ומתחת לאצבעות הרגישה צלעות שלא היו שם קודם.
במרפאה היה ריח של חיטוי ואוכל יבש. הריח הזה נספג בקירות, בחלוק, בעור הידיים, בשיער. שירה כבר הפסיקה לשים לב אליו, אבל כל בוקר כשהייתה פותחת את הדלת ומדליקה אור, בשניות הראשונות הוא הכה באף כמו תזכורת: את פה עובדת, לא חיה.
והיא חיה. לפני שלוש שנים לקחה את מיה הביתה, כי אף אחד לא בא לקחת את החתולה. הבעלים השאירה אותה אחרי בדיקה, אמרה “אני חוזרת תוך שעה” ולא חזרה. לא אחרי שעה, לא אחרי שבוע, לא אחרי חודש. שירה חיכתה שבועיים, ואז הפסיקה לחכות והביאה מהבית שמיכה ישנה.
על המדף במחסן עדיין היה מונח קולר. ישן, מעור אדום, עם תגית מתכת שעליה בקושי נקרא מספר טלפון. הספרות נמחקו כמעט לגמרי, כאילו מישהו שיפשף אותן שוב ושוב. שירה מעולם לא ניסתה לפענח את המספר הזה. לא רצתה. אדם שזורק יצור חי לא ראוי לטלפון.
היא הורידה את הקולר ממיה בערב הראשון שהחתולה נשארה לישון במרפאה, והניחה אותו על המדף העליון, מאחורי קופסת תחבושות. שלוש שנים הוא שכב באותו מקום, ואבק סביבו נצבר בטבעת אפורה ואחידה.
שירה יישרה את המשקפיים על השרשרת שלה, שפכה את שאריות המים מהקערה הסדוקה בתחתית ומלאה מים טריים. הקערה הייתה ישנה, מרפאתית, עם לוגו יצרן האוכל דהוי. זמנית.
שלוש שנים שירה התכוונה לקנות קערה רגילה, קרמית, עם שוליים נמוכים כמו שממליצים לחתולים עם פרצוף קצר. אבל בכל פעם עצרה ליד חלון חנות החיות ועברה הלאה. כי קערה רגילה הייתה אומרת שמיה שלה. ומיה הייתה של מישהי אחרת. בדיוק יותר, של אף אחת.
* * *
הטלפון צלצל בתשע וחצי, כששירה חלבה תה במחסן. אבי, העוזר שלה, ענה ראשון, רטן משהו לתוך הזקן והושיט לה את השפופרת. אמר שאיזושהי אישה מתקשרת.
שירה לקחה. הקול בצד השני היה שקט, לא לוחץ. האישה הזדהתה בתור תמר, ואמרה שלפני שלוש שנים השאירה חתולה במרפאה שלהם. משולשת צבעים. מיה.
התה בספל התקרר. שירה הביטה באדים שעולים ונמסים, והקשיבה. תמר דיברה לאט, מחפשת מילים. אמרה שהייתה רוצה לדעת איפה מיה עכשיו, ואם אפשר, לקחת אותה.
שירה לא ענתה מיד. האצבעות לחצו את השפופרת. אחר כך שאלה בצורה ישרה, כמו ששואלים דיאגנוזה מקולגה:
– ושלוש שנים איפה היית? החתולה גרה פה במרפאה בזכויות זמניות.
תמר שתקה. לא התנצלה, לא הסבירה. פשוט חזרה שהיא יכולה לבוא אם שירה מרשה.
שירה אמרה שהיא תחזור אליה, והניחה את השפופרת על השולחן. המסך עוד האיר, וממנו רצה פס כחול על השעוונית.
אבי עמד בפתח המחסן, ניגב את הידיים בסינור שהריח מאוכל ומשהו חמוץ – כרוב כבוש מהקופסה שהוא חימם בצהריים.
– זאת ההיא? שזרקה?
שירה הנהנה.
אבי גירד את הסנטר. שתק רגע, ואז אמר שהוא זוכר את האישה הזאת. עיניים היו לה אדומות כשהביאה את החתולה. הוא אפילו אמר את זה לשירה אז. היא זוכרת או לא?
שירה לא זכרה. או שלא רצתה לזכור.
אבי משך בכתפיים ורטן שככה זה אצלם: קודם זורקים, ואחרי שנה נזכרים. והוסיף:
– אל תתני לה. ואז הלך לשטוף כלובים, ומהמסדרון נשמע קול מתכת שנפגשת ונתזי מים.
שירה סיימה לשתות את התה, למרות שהתקרר לגמרי. טעם החליטה נשאר על הלשון, דביק ומר, כמו טעם של שיחה שלא נגמרה. מיה בקבלה עדיין הביטה בחלון. האוכל היבש בקערה לא נגע.
בערב שירה התקשרה. חייגה את המספר, הרימו אחרי הצלצול הראשון, כאילו חיכו ליד הטלפון כל השעות האלה.
שירה אמרה בקצרה: מיה חיה אצלנו שלוש שנים. בריאה, מחוסנת, יש לה פינה משלה, שמיכה משלה, הרגלים משלה. ושזה לא נראה לה נכון לתת חתולה לאדם שהשאיר אותה במרפאה בלי מילה.
שתיקה נמשכה ארבע שניות. ואז תמר אמרה:
– אני לא זרקתי.
שתי מילים, ולא היה בהן שום עלבון או כעס. רק עובדה.
שירה רצתה לענות, אבל הגרון התכווץ והיה צריך להשתעל. חזרה: לא באת לקחת אותה, זה נקרא לזרוק. תמר לא התווכחה. אמרה “אני מבינה” וניתקה. צפצופים יצאו חלקים, ארוכים, ושירה הקשיבה להם כמעט דקה לפני שהכניסה את הטלפון לכיס.
תמר הגיעה אחרי יומיים. לא התקשרה, לא הודיעה. פשוט עמדה מחוץ לדלת המרפאה.
שירה ראתה אותה דרך הזכוכית האטומה: צללית רזה במעיל גדול מדי, שרוולים כיסו את האצבעות, וכתפיים מורמות כאילו האישה קופאת למרות שבחוץ שמונה עשרה מעלות.
עמדה בלי לזוז, בלי לדפוק. חיכתה. כמו שמחכים בקבלות שבהן קוראים מספרים לפי תור ואי אפשר לזרז כלום.
בחוץ טפטף גשם. דק, חם, של מאי. ריח של אספלט רטוב ועלי צפצפה חדר דרך הרווח מתחת לדלת, והאוויר במסדרון הפך לח.
על הכיריים במחסן שרק הקומקום, ושירה התרחקה מהחלון כדי להוריד אותו מהאש. הידיים זזו מעצמן: קומקום, ספל, שקיק תה. ובראש מחשבה אחת: לא לפתוח. לא צריך.
מיה קפצה מאדן החלון. בפעם הראשונה משלושה ימים היא זזה בעצמה, בלי דחיפה, בלי ששירה תוריד אותה בידיים. ניגשה לדלת והתיישבה, כורכת את הזנב סביב הכפות הקדמיות. הביטה בזכוכית. הזנב לא זז.
שירה נצמדה לקיר. הקומקום עישן בידה. היא חיכתה שהצללית תלך. והצללית הלכה. הסתובבה לאט והתרחקה, שפופה כמו אדם שאין לו כוח ליישר את הגב.
מיה נשארה לשבת ליד הדלת עד הערב. לא אכלה, לא שתתה, לא טיפלה בעצמה. כששירה לקחה אותה בידיים למחסן, החתולה סובבה את הראש ומבטה ננעץ בזכוכית האטומה. בזכוכית לא היה כלום. רק גשם ואור פנס.
אבי הבחין ושתק. רטן מהפינה שהמנעול בדלת הכניסה נתקע וצריך להחליף אותו. שירה הנהנה. את המנעול היא לא החליפה.
המעטפה הייתה מונחת מתחת לדלת בבוקר ששירה באה לפתוח את המרפאה. לבן, בלי בול, בלי כתובת חזרה. רק שם בכתב יד: “שירה”. האותיות קטנות, נוטות שמאלה.
היא הרימה אותה בשתי אצבעות, כאילו המעטפה יכולה לשרוף. הנייר הריח מבושם של מישהי אחרת, משהו פרחוני וחלש כמו נשימה אחרונה של לבנדר מיובש בשקית פשתן. המעטפה הייתה קלה, אבל הידיים הרגישו את המשקל שלה, כמו שמרגישים את כובד הבשורות הרעות עוד לפני שקוראים אותן.
בפנים היו שלושה דפים ותמונה.
דף ראשון. תעודה מהמרכז האונקולוגי, מתוארכת לפני שלוש שנים. אבחנה, שלב, פרוטוקול טיפול. שירה קראה מסמכים רפואיים כל יום, היא ידעה מה המשמעות של הקודים והקיצורים האלה. מהשורות המודפסות בפונט בית חולים סטנדרטי, האצבעות שלה רעדו קלות, והיא הניחה את הדף על הברכיים כדי לא להפיל.
דף שני. אישור סיום טיפול. תאריך, חתימת הרופא המטפל, חותמת עגולה עם סמל. הפוגה. שנתיים של הפוגה יציבה.
דף שלישי. פתק בכתב יד. אותו כתב כמו על המעטפה, קטן, אותיות לחוצות אחת לשנייה כאילו אין מספיק מקום על הנייר ויש הרבה מה להגיד. רק כמה שורות.
“השארתי את מיה כי לא ידעתי אם אחזור. כימותרפיה, אחר כך הקרנות, אחר כך ניתוח. לא הייתי בבית חצי שנה. לא יכולתי לקחת אותה איתי ולא יכולתי להשאיר אותה לבד בדירה ריקה. המרפאה הווטרינרית הייתה המקום היחיד שידעתי שידאגו לה. התקשרתי כל חודש בשנה הראשונה. אמרו לי שהחתולה נלקחה על ידי רופאה. לא העזתי לבוא עד שאהיה בריאה. הבטחתי לה שאחזור”.
התמונה הייתה קטנה, שישה על תשע, עם פינה מקופלת. בתמונה אישה עם שיער קצר אחרי כימותרפיה מחזיקה חתולה משולשת צבעים. השיער רק התחיל לצמוח, פלומה כהה כמו של יילוד. החתולה שפשפה את הלוע שלה בסנטרה של האישה, והאישה לחצה אותה בשתי ידיים, ישר אל החזה, כמו שמחבקים את מה שמפחדים לאבד ושכבר כמעט אבד.
שירה התיישבה על הרצפה ממש במסדרון. קראה את הפתק שוב. ואז שוב.
מיה ניגשה בשקט והתיישבה לידה. הפרווה הייתה חמה ורכה, כמו תמיד. שלוש שנים שירה ליטפה אותה וחשבה שמיה שלה. ומיה כל שלוש השנים ישבה על אדן החלון והביטה החוצה.
שירה התקשרה בצהריים. הקול לא רעד, אבל הגרון היה יבש והמילים יצאו קצרות כמו מספרים על מרשם.
– תמר. בואי. תקחי את מיה.
שתיקה. ואז שאלה:
– את בטוחה?
ושירה ענתה “כן”, וה”כן” הזה היה המילה הקצרה והכבדה ביותר שאמרה בשלוש שנים.
תמר הגיעה תוך ארבעים דקות. נכנסה בשקט, עצרה ליד הסף. המעיל היה אותו אחד, גדול מדי, עם שרוולים ארוכים. אבל העיניים היו אחרות. לא מבקשות, לא אשמות. מודות, בלי מילה אחת, במבט אחד.
מיה ישבה על אדן החלון. כשתמר נכנסה לקבלה, החתולה סובבה את הראש. עצרה לשנייה, כאילו בודקת. ואז קפצה והלכה אליה. לא בריצה, לא בקפיצה. פשוט הלכה, כמו שהולכים למי שחיכו לו הרבה זמן ולבסוף חיכו.
שירה הוציאה מהמדף את הקולר. עור אדום, סדוק ורך במקום אחד, תגית עם שריטה מציפורן. הושיטה לתמר ואמרה רק:
– זה שלה.
תמר לקחה את הקולר וסגרה אותו על מיה. האצבעות שלה היו דקות, והסגירה לא הצליחה בפעם הראשונה, היה צריך ללחוץ. נקישה הייתה שקטה ומדויקת, כמו נקודה בסוף משפט ארוך.
מיה הרימה את הלוע שלה ונגחה לתמר בפרק כף היד. תמר כיסתה אותה בכף ידה ועמדה ככה שנייה, בלי לזוז. אחר כך הרימה את החתולה על הידיים, ומיה החביאה את הלוע שלה בצוואר שלה, בגומה בין עצמות הבריח, ועצמה עיניים.
שירה הכניסה את הקערה הסדוקה מהשולחן. שטפה, ניגבה במגבת, הניחה בארון. אבי עמד בפתח המחסן, אבל לא רטן ולא העיר.
– תקני לה קערה רגילה, – אמרה שירה בלי להסתובב. – זו הייתה זמנית. שלוש שנים זמנית.
תמר הנהנה. לחצה את מיה בשתי ידיים לחזה ויצאה.
הדלת נסגרה. במסדרון היה ריח של גשם ובושם פרחוני זר. שירה עמדה ליד החלון והביטה איך תמר הולכת לרכב, לוחצת את החתולה אליה.
על המדף נשאר מקום ריק מהקולר. שירה העבירה אצבע על קו האבק ומחקה אותו. אחר כך הרכיבה משקפיים, הדליקה אור בקבלה ופתחה את הדלת לפציינט הראשון.
