«האם זאת האימה, שנראית כטורף בר בריח? שאלתי את עצמי, כששמעתי את קולה של האם. המילים שלה, «אתה טעות של נעוריי», חצו לי את האוזניים ונשארו חקוקות בזיכרוני.
הסיפור של יוסף, שמו היה אז רק רמז של מה שהיה, מתחיל במפגש קר מחוץ לדלת המוצקה של בית היתום בירושלים. מצאו אותו קם, צועק מרעב ופחד, על סף בית של תינוק קטן. האמא של הילד, ככל הנראה, החזיקה בקצת מצפון, עטפה אותו בשמיכה חמה, חבקה סביבו תליוני צמר גוזלים, והניחה אותו בקופסה קרטונית כאילו רצתה למנוע ממנו לקפוא.
לא היה שום רישום של שם הילד באותו רגע, ולא אפילו מסמך על מקום לידתו. אבל בכף היד שלו היה תליון כסף גדול בצורת האות «א», שנראה היה כתורשייה מהאם. תליון זה היה מיוחד, לא מוצר של חנות רגילה, אלא יצירת תכשיטאי עצמאית עם חותמת ייחודית.
החוקרים, השתמשו ברמז הזה בניסיון לאתר את האם, שפעלה כמו ציפור שחרור, אך בתיקון המשטרה הקשיחו את המקרה. תכשיטאי שעיצב את התליון פטירה בגיל מבוגר, ואין כל רישום במאגריו. כך נרשם הילד במוסד החינוכי בשם: «אורן המסתורי». כך נכנס לעולם עוד ילד מדינה, כמתנת הממשל.
כל ילדותו של אורן עבר במוסד היתום, בתמיכה מלאה של המדינה. הוא חסר אהבת הורים, וחלם תמיד למצוא אב ואם. במחשבותיו היה לו: «וודאי קרה משהו נורא, שהאמא עשתה לי כך. היא חייבת לחזור וללקוח אותי». מחשבות אלו שיתפו אותו עם כל החברים למזלה.
כאשר הגיע הזמן לעזוב את המוסד אל החיים הגדולים, המטפלת תלחה לו על הצוואר את אותו תליון, וסיפרה לו את סיפורו. הוא שאל: «האם אמא רצתה שאמצא אותה?» היא השיבה: «אולי כן, או אולי פשוט ברחת את התליון מהצוואר שלה בטעות תינוקות תמיד תופסים דברים». כך היה.
המדינה העניקה לו דירה קטנה, אך שלוות, והוא נרשם ללימודים בתיכון הטכנולוגי. עם סיום הלימודים, מצא עבודה במוסך רכב בתל אביב.
בזכות אירוע מקרי הוא פגש את אביטל, נערה עם שמלה תוססת ושערים משורטטים. שניים התנגשו ברחוב, ספרי אופנה נפלו מידיה, והפגעו בראשו של יוסף. הפגיעה הייתה חזקה עד שהדמעות נראו בעיניהם והציפורים הקטנות של האור נפללו משמיים. הם חייכו זה לזו מתוך דמעות והבינו מיד כי אהבה פקדה את הלב.
«עליי לתקן את פשעי», אמר יוסף, «הזמנתך אותי לשבת איתי בבית קפה». אביטל קיבלה את ההצעה בחיוך, והרגישה קירבה של בן דוד. «מרגיש לי כאילו הכרתי אותך כל חיי», אמרה הוא אחרי חמש דקות של שיחה, והוא השיב: «גם לי אותו הרגש!».
הקשר ביניהם הפך לחזק; הם היו בקשר תמידי, מתקשרים, שולחים הודעות, מרגישים אחד את השנייה. בכל פצע בעבודה של יוסף, אביטל חייגה לשאול אם הכל בסדר. הוא נשמע אליה: «אתה אני, ואני אתה. את גורלי!». הוא ניסה להציג אותה בפני הוריו, אך לא היה לו אף אחד.
בפגישה עם אמא של אביטל, לידה של הלידת האמא, נדלה: «זה כמו הבחור שלי מיתום. האם מתהפסת? הם כאן, כולם קשים ולא מתורבתים!». לידה נשאה תוקפנות, נזזה למושב עור.
בן המשפחה של האב, יואב רז, קצין משאבי אנוש, ניסה להרגיע: «לפני שנקבע שיפוט, צריך להכיר ולדבר עם האדם. תביאו אותו, נדבר ונברר מה הוא נשום». הוא קיבל את דברי הלידה, שקטה ונכנסה לחדרה, חורקת בדלת.
יואב קיבל את אביטל בחיבוק: «הכל בסדר, תביאי אותו ביום שבת». אביטל חיבקה את האבא, חייכה ואמרה: «אחוז עליך!».
ביום שנקבע, יוסף, לבוש בחליפה מבריקה, לבש שני זרדים לאביטל ולחוגת האימה, והחזיק בעוגה, עומד על סף דירתה של אביטל בירושלים. אביטל הובילה אותו למטבח. היא קראה להורים: «אמא, אבא, תכירו, זה יוסף שלי!». האבא שרטט לו יד, הלידה קיבלה את הזרדים, ואז אזרה במראה כבוויה, כאילו איבדה את קולה.
לאחר שהסתיימה השנייה, היא הזמינה את כולם לשולחן. «סליחה, פשוט הייתי מוטרדמת קטנה», הסבירה. במהלך הארוחה היא שאלה: «יוסף, מה מקור התליון המיוחד שלך?». הוא השיב: «זה הזיכרון היחיד של אמא. כשהמצאו אותי על סף המוסד, החזקתי אותו בכף־ידי».
הלידה לא פתחה פה לאכול, רק הכתה בכף ירק ירוק. יואב רז מצא בתור החתן העתידי חיבור משותף: כדורגל, סקי, דיג. «בחור מצוין», אמר, כשיוסף נפרד.
הלידה, באגרסיביות, קראה: «אין לו מראה, אין חינוך, הוא חצוף». היא דרשה מבתה: «את חייבת להתפרד ממנו! עכשיו!». בתשומת לב, היא נעלמה לחדרה.
היא הרכיבה את מחשבותיה בקול רועש: «איך אפשר שני אנשים כאלו להיפגש תחת שמיים עצומים על אדמה ענקית?». היא הרימה לבה על תצלום שחורלבן שהופיע על מדף הספרים. בתמונה, היא הציגה את עצמה הצעירה, עם תליון דומה על צווארה.
«אם לא איבדתי אותו אז אז הוא נלקח ממני!», חשבה. היא לקחה את התמונה והחביאה בכיס.
הלילה לא נימנה, ובסוף היא החליטה לדבר עם יושב על יוסף ולבקש ממנו לצאת מהעיר לתמיד. היא שלחה הודעה לאביטל, שמסרה במסר אהבה את מספר הטלפון של יוסף.
יוסף נענה לשיחה: «האם תוכל לבקר אותנו היום?». הוא אישר, והגיעה לשער ביתה של אביטל, נראיית חולה ובוכה. היא פתחה ואמרה בקצרה: «צריך לדבר». היא דרשה ממנו: «אתה חייב להתגרש מאביטל. זה הסוד שלי. נשבע עכשיו שאף אחד לא יידע». הוא נשבע, ותפס על כורסה, רגליו רועדות.
היא הוציאה לפניו תמונה של תליון על צווארה והלכה: «אמא?». יוסף חייך בדמע: «ואבא?». היא טלטלה את ראשה: «לא, יואב אינו אביך. אנחנו היו יחד כשצעירים, הוא הלך לצבא, אני הרגשתי לבד, נרתקתי וכנתי אותו. אחר כך נולד לי תינוק». היא סיפרה איך היא חיננה אותו לבית יתומים, והציגה אותו כאדם אחר.
היא חזרה וידעה: «אתה טעות של נעוריי, אינך יכול להרוס את מה שבניתי בקושי; אתה נולד ללא קריאה, והיום אתה בא אלי כשאף אחד לא ציפה». יוסף נותר ללא מילים, והקול של הלידה חזר: «האם זאת האימה, שנראית כטורף בר בריח?». המילים חזרו לו באוזניים.
הוא נשף נשימה עמוקה וקם: «פרידה, ליידיה! לא אגלה אף סוד». היא קראה: «אספר לידי». לפתע, בתמורה, עמדה אביטל בפתח, משוכנעת ונחושה.
«תמיד חשבתי שאת טובה, אמא, אבל את רק סחורה!», קראה בתוקפנות.
יוסף ניסה להתנצל: «סליחה, אחותי», והוריד את ראשו, מנסה להסתר את דמעותיו. הוא ברח לאן שהעיניים שלו נזקפות, מרגיש כמו בלון מתפוצץ.
כמה ימים אחרי, נרשם לצבא, והלך למלחמת השטחים. יואב רז ואביטל קיבלו אותו בחיבוק של אב. «תשמר את עצמך, בננו, אנחנו כאן איתך». אביטל לחצה עליו בחיבוק לחם לחיים, לוחשת: «תחזור, אחי, אנו אוהבים אותך». לבו של יוסף החמיא.
כך, ללא אם, מצא יוסף משפחה אב, אחות, אח. למרבה הצער, הוא אהב את אביטל יותר מאשר את ליידיה. ליידיה נשארה לבד, יואב נפרד ממנה, והקלה שנשארה הייתה תחושת חוסר.
הזיכרון של העבר נשאר כמו צילו של סיפור ישן, משקף את המורכבות של גורל, אהבה והחלטות שלא ניתן לשנות.
