מחכה לבעלה מהעבודה, תמר מתיישבת סביב שולחן המטבח ושותה תה עם מרווה, מקימה כל לגימה לאט. ברגע שהיא שומעת את צליל המפתח במנעול, היא קמה ועוצרת בפתח הדלת. נכנס הבעל, יואב, רציני ושקט.
שלום, היא פותחת קודם, שוב מאחר, כבר ארגנתי את הערב, חיכיתי לך
שלום, משיב יואב. יכול היה גם לא לחכות, אני לא רעב, ובאמת אהיה כאן רק כמה דקות, אסדר כמה דברים ומאוחר, הוא אומר מבלי לשקול נעליו. הוא נכנס לחדר, פותח ארון ומוציא מזוודה.
תמר נותרת במצב של הלם. היא מביטה בו בעוד הוא שופך למזוודה את החפצים הראשונים שלו.
יואב, תסביר לי מה קורה?
את לא מבינה? אני עוזב אותך, הוא קובע בבירור, מבלי להסתכל בעיניה.
לאן?
אל אישה אחרת
אה, כנראה אל בחורה צעירה, למרות שגם הוא בן ארבעים הוא אומר במרירות קלה, אני לא אנעל דמעות, הוא לא יראה אותן, היא משכנעת את עצמה בקול רך, ולכמה זמן זה קורה ביניכם?
כמעט שנה, משיב יואב בקול רגוע, וכשהוא רואה את הפתעתה מוסיף, אם לא שמעת, אם לא שמת לב, אז אני היה חמקמק מצויד.
אתה הולך לנצח או, פתאום שואלת היא.
תמר, את בכלל לא מבינה? שמע, אני הולך אל אחרת, והיא עומדת ללדת לנו ילד. אנחנו לא הצלחנו להרות, קטי תן לי בן. משאיר לך חודש לעזוב את הדירה שלי. איך ולאן זה בעיה שלך. אנחנו נשתייך לקטי ולתינוק, עד שהיא תשכור מקום.
יואב יוצא. תמר נשארת לבד, הקירות מקטינים אותה, השקט ממלא את הדירה. היא מדליקה טלוויזיה, לפחות מישהו מדבר. יחד איתו היא חיה שנים-עשר, והיא מתגברת על המצב אחרי שבוע של הלם.
ממורשת מהוריה שמתו מוקדם, היא מקבלת בית כפרי בירושלים. אבל לא רוצה לגור בכפר לבד.
לא אצליח לחיות שם, חושבת תמר, רחוק מהעיר, בלי נוחות, בלי עבודה, בגילי של שלושים וחמש זה לא חיי כפר. לכן מוכרת את הבית. עם הכסף שמקבלת היא צריכה לשכור חדר בדירת שכר או במושב, והחיים יפנו את דרכם.
כך תמר מוכרת את הבית במיידי, ברגע שהיא מגיעה לכפר. השכנה שמחה, שכנה שמחה, כבר מחכה.
סתם, תמר, טוב שהגעת, כבר רצינו לנסוע לעיר לחפש אותך.
מה קרה? שואלת תמר.
המשפחה שלנו באה מצפון, רוצים לקנות את הבית שלך. צריך בית קטן שיכלול אותם, אפשר לשפץ ולבנות מחדש. הם רוצים להיות קרובים אלינו, אחותי עם בעלה
אלוהים, שמחה, בדיוק בשביל זה באתי, רק נסכם על מחיר. הנה מספר הטלפון שלי
העסקה מתבצעת, תוך עשר ימים יש לה את הכסף על היד, סכום קטן משאריות המבנה. היא קונה חדר קטן במקלט משותף, מטבח משותף, שני חדרים שכנים, והשלישי שלה היא מחשיבה זאת כדירת שכר.
השכנים נראים שקטים, אנשים מכבדים. תמר רודפת אחריהם רק בעבודה, ובו זמנית מתפתחת לה רומנטיקה עם הקולגה שלה, אורן. זה נראה שהכל מתנהל היטב, לפחות מבחינתה.
לפני חג האישה, ה8 במרץ, אורן מודיע לה:
אני צריך לחשוב הרבה, אני לא בטוח ברגשותיי, בואי נגביל את הקשר שלנו.
בואי נגביל או פשוט לך לשוק, מתפרצת תמר.
היא חוזרת הביתה באותו ערב, חצי שלישי למחרת, ואין לה זמן להמתין. היא מחליטה לשחרר את הלחץ באוכל. פותחת את המקרר, שם נמצא חתיכת פסטרומה קטנה, אך היא לא מצליחה למצוא אותה. היא קופאת.
מי לקח לי את הפסטרומה? צועקת בתוקף.
תמר, זנחתי אותה לפני יומיים היא התחילה לריח ולזהות ריח רע במקרר החלטתי שלא תאכלי אותה, אין סיכון לבריאות, משיבה השכנה, לאה איתן, בקול רגוע.
אתם לא יודעים, אל תיגעו במזון של אחרים, מתקוממת תמר. לא שלכם להחליט מה אני אוכל.
תמר משחררת את כעסה על לאה. לא רק שפרדה מבעלה, איבדה דירה, וגם הקולגה מחליט הפסקה, נלקחה ממנה תקווה לאושר, ועכשיו השכנים לוקחים ממנה מזון.
לאה, אל תדאגי, אומר דוד איליה, השכן מהחדר שלצידו.
הוא בן שישים, שיערו לבן, אינטלקטואל עם משקפיים, תמיד יושב במטבח בכיסא ישן עם עיתון או ספר. לאה נראית מוטרדת.
בתמר כעת כעס, היא מתפרצת עליכם כי מישהו עצב אותה. אל תקחו זה באופן אישי, אומר דוד איליה בטון חינוכי, מבלי להוריד את העיתון.
ומה אתם יודעים? משיבה תמר, אף אחד לא שאל אתכם, מוסיפה בקור.
תאמיני לי, אני יודע קצת.
אם אתה כל כך חכם, למה אתה גר כאן, בדירת שכר עניו? תמר כבר לא מתגברת.
היא מחליטה להתנצל לשכנים. לאה בוחנת את המבט עם דוד ונעה לחדרה. תמר מתגררת על הדלתות, מתיישבת על הספה.
אני רואה כאן פילוסוף במטבח שמרצה, נותן עצות, מנסה ללמד אותי חיים, חושבת היא, כועסת ורעבה.
שעברה שעה, תמר נרגעת, מביטה במחשב נייד, נזכרת שהפסטרומה נרכשה לפני זמן רב, תוהה למה הפכה כך. היא מתביישת.
לקחתי והעלבתי את לאה ללא סיבה, והיא בעצם עושה לי טובה, מלטפת את עצמה. צריך לבקש סליחה.
היא מוצאת את לאה במטבח.
סליחה, לאה, אני לא יודעת מה נכנס אלי, פשוט צפו אלי הרבה, ויש לך צדק, דוד איליה צודק.
לאה מחייכת, מחבקת אותה:
קוראים לי, תמר, מבינה אותך. שבי, נשתה תה עם עוגיות וממתקים. תבקשי סליחה מדוד, הוא הוגן. הוא פרופסור לשעבר, לימד באוניברסיטה, גר במרכז תל אביב, דירה מרווחת ועבודה אהובה. אבל לאה נקטת, נשתקה לרגע. אבל הכל השתנה כאשר אשתי חלתה בסרטן מוח, הרופאים אמרו שאין מנוס. הוא מצא מרפאה בישראל, אבל היה צריך כסף רב. דוד קיבל הלוואה, הלך איתה, ניתוח עבר, אך במצב חמור. האישה חיה כמה שבועות ואז הלכה לעולמה. דוד עזב את העבודה, טיפל בה עד הסוף, מכר את הדירה ושילם חובות. לכן הוא כאן היום.
תמר, שומעת את הסיפור, כמעט בוכה.
תודה שסיפרת לי, אומרת, מחר אבקש סליחה.
היום הבא אחרי העבודה, תמר מתיישבת בחדרו של דוד עם מתנה בידה. הוא פותח.
ערב טוב, דוד איליה, היא משלהת את המתנה, קח את זה בבקשה וסלח לי, אלוהים, על הפגיעה אתמול, היית צודק.
היא משחזרת את ההתנצלויות, הוא מקשיב בשקט, ולבסוף אומר:
הפתעה נעימה. אני מקבל את המתנה ואת ההתנצלויות, אם תחגגי איתי, היום יום הולדתי.
מזל טוב, משיבה תמר, אשמח מאוד. איך אפשר לעזור?
ביחד עם לאה, הם מסדרים את השולחן. תוך כדי ההכנה, תמר מדברת עם השכנה ומשתפת את סיפור חייה: איך בגיל צעיר, בתור סטודנטית באוניברסיטת תל אביב, האמינה באיש נשוי, נכנסה להריון, הוא לקח אותה לבית חולים, שילם, ומאוחר יותר הם נפרדו. אחרי זה היא לא יכלה להרות, ולכן יואב עזב אותה.
השולחן מוכן, דפיקה בדלת. תמר פותחת ומוצאת שם גבר בן ארבעים, גבוה, מחייך רומן, בנו של לאה.
שלום, אני רומן, מציג עצמו.
שלום תמר, אני גר כאן, תיכנסי.
השיחה סביב השולחן חיה, הם מברכים את דוד, מאחלים לו בריאות והצלחה, וצוחקים. רומן מתגלה כאדם מרתק, חובב גיאולוגיה שהיה בעבר, ועכשיו נהג משא. הוא יודע סיפורים רבים.
תמר מרגישה היום משונה רק אתמול לא הכירה אותם, והיום יש לה שיחה משותפת כאילו הם משפחה.
דוד, לבדו, הולך לחדרו אחרי כמה שעות, ולאה מתרחקת. רומן אומר:
נלך לטייל, תספרי לי עלייך. אני לא תושב קבוע כאן, יש לי דירה בתל אביב, יוצא לעיתים קרובות, אמא שלי לא רוצה לעבור, היא מתאהבת בי קצת, ואני חושב שגם אני מתאהב, צוחק רומן. הייתי נשוי כשעבדתי בגאולוגיה, והחברה שלי עזבה בזמן שהייתי בחו”ל, מישהו אחר נחליף אותי.
החורף רק מתחיל, שלג נוטף ברחובות ירושלים, אין רוח. תמר ורומן משוחחים שעות רבות, ואין קרירות בידיהם.
שלושה ימים אחר כך רומן יוצא למשאית, מודיע לתמר:
זה רק לשבוע, תחזירי לי, בטח תחכי לי?
כמובן, אני אחכה בחום, משיבה תמר.
כך מתחיל הרומנטיקה שלהם, שממשיכה להעמיק, הם מתחתנים, תמר עוברת לגור איתו. אחרי שנה נולד להם בן קטן, ארז. כשרומן יוצא למשאית ארוכת טווח, תמר והבן חוזרים למגורים הקטנים שלהם.
הימים עוברים בקלות, ולאה ודוד תומכים בילד ומאוד אוהבים אותו. אין צורך לחפש מטפלת טובה יותר לארס.
