יום שישי, 12 במאי 2026
היום החלטתי לכתוב לעצמי ביומן, כדי לנסות להבין מה קרה איתי בימים האחרונים.
רות, בסופו של דבר לא קרה שום דבר נורא! זה קורה לפעמים עם גברים הם נוהגים להתפרץ ולא מצליחים לעצור בזמן. היה עלייך להיות יותר נבונה. האם את הולכת לוותר על יאיר למען בחורה אחרת? היא תחשוב שהיא ניצחה אותך! לחמי על המשפחה! אמרה חמותי, שרה ויקטורינובה.
בשבת בבוקר לקחתי את בן האחד, דניאל, והובלתי אותו לבסיס של ההורים שלו. סיכמתי שאולי יאיר, לבן שלי, יעבור לגור איתם כמה שבועות כדי לאפשר לי זמן לחשוב.
כשחזרתי הביתה, עברתי למרפסת, הכרתי קופסאות קרטון והתחלתי לארוז את הדברים. קודם כל את החדר של הילד.
סידרתי בגדים, צעצועים, ספרים, הדבקתי סרט דבק על הקופסאות וכתבתי תוויות. עוד מעט נותרו רק הרהיטים בחדר דברים שלא התכוונתי לקחת איתי.
בסביבות השעה חצות צלצל הטלפון. הצג הציג את שם החמות שרה ויקטורינובה.
שלום, שרה ויקטורינובה, פניתי.
בוקר טוב, רות. יאיר סיפר לי את הכל. אני מבינה שאת מצוקה, אבל אולי לא כדאי למהר? חכי לרגע, תרענני, תחשבי. אולי לא כדאי לשבור את המשפחה מיד? חנפה החמות.
זה לא אני שמפרקת את המשפחה, זה יאיר, עניתי.
רות, אני לא מודחת ממנו אחריות! אבל אולי תסלחי לו בפעם הראשונה? שאלה.
על איזו פעם ראשונה מדובר? בנך חצי שנה נפגש עם חברה מקוללת, מרמה אותי, ואת אומרת “סליחה”? לא, סיפרתי בחוסר סבלנות.
רות, בבקשה, תחשבי עוד. את פוגעת בדניאל בכך שהוא מאבד אביו. ויאיר כל כך אוהב את בנו! המשיכה.
שרה ויקטורינובה, יאיר יכול לראות את דניאל, אני לא מתכוונת למנוע זאת. אבל אני לא רוצה לחיות יותר עם בנך. בואי נסיים אין לי זמן, אני עדיין אורזת.
אחר כך ארזתי את הקופסאות האחרונות, עליתי לחדר השינה והתחלתי להכניס בגדים לתקיות.
חצות לחצה, ושרתי חמותי נכנסה לבית בדיוק שעה מאוחר יותר. נינה ויקטורינובה נראתה בטוחה שדווקא בפגישה פרטית תצליח לשכנע אותי שלא להרוס את המשפחה.
הדיאלוג הסתובב סביב אותו נושא:
רות, בסופו של דבר לא קרה שום דבר רע! זה קורה לפעמים עם גברים הם מתפרצים ולא יודעים לעצור.
היה עלייך להיות יותר נבונה. איך תוותרי על יאיר למען בחורה אחרת? היא תחשוב שהיא הצליחה! לחמי על המשפחה!
נינה ויקטורינובה, יאיר איננו גביע להעביר עליו מלחמה! אתה מציע לי להזמין יעל לדו קרב? למגרש בוקס? היא מה כאן? אילולא יעל, הייתה מתגלה אילנה או שירה.
אתה יודע, אשף לך סוד: יעקב אליהו אביו של יאיר גם הוא חטא בצעירותו. אבל אני הייתה חכמה יותר ממך ושמרתי על המשפחה. ראית? אנחנו כבר שלושים וחמש שנים יחד. בקרוב נציין יובל חתונה קוראלית.
איך הייתה חוכמתך? חייכה רות.
לא יצרתי לו סכסוכים. להפך, הייתי עדינה, הכנתי לו את המנות האהובות, דאגתי לענייניו, ושיניתי גם את עצמי תסריט, משקל, חייכתי בעבודה הסברתה החמות.
פעמים רבות ידעתי שהוא מגיע מבית של פרידה, והייתי רוצה רק לזרוק לו מנחת ברזל ולא להגיש לו נעלי בית. אבל חיכיתי וחייךתי. כך שמרתי על גבר, והבן גדל עם האב, ובסוף קיבל סב.
את מדהימה, נינה ויקטורינובה. אני לא הייתה יכולה כך. לי, לצערי, רגש של דחייה מפותח מאוד. מה שהצעת לי זה כמו לאכול ממיכל שטוף ענתה רות.
החמות קפצה קפיצה ויצאה מהדירה בלי שנאמר לה לבוא הביתה.
המשכתי לאסוף את הדברים. הייתי בטוחה שזה עדיין לא הסוף יאיר ונינה ויקטורינובה ימשיכו להדק לי את העצב. זאת הסיבה שרצתי לעזוב את הדירה.
מחר, ביום ראשון, הגיע אבא, והנחנו יחד את התיקים והקופסאות במרכז של המשאית, ונסענו.
בדרך ביקשתי מאבי לעצור ליד בית חמותי כדי למסור לה מפתחות לדירה.
את מדמיינת, סיפרתי למחרת ליד החברה שלי מרגריטה, אתמול חמותי מדבר במשך שעה שלמה כדי לשכנע אותי לסלוח ליאיר על “חטיפיו הקטנים” ולא להגיש תביעה לגירושין.
איזה טיעונים היא השתמשה? שאלה מרגריטה.
הטיעונים הרגילים: את מפסיקה את הילד מאביו, כל גברים בוגדים, נשים חייבות להיות חכמות יותר. ואז היא סיפרה לי איך היא עצמה חזרה במצב דומה ושמרה על בעלה.
ובאמת? ביקשה היא.
לא אוכל לשתף, אבל תאמיני לי, זה כלום. את לא תעשי זאת.
האם כבר הגשת תביעה? שאלה.
כן, ביום שישי שעבר השבתי.
סוף סוף תתפתי מהקזנווה הזה. היה מצער לראות אותו עם יעל אמרה מרגריטה.
מה הכוונה במצער לראות? חשבת שהקשר עם יעל? התנגדתי.
לא ידעתי במדויק, אך חששתי השיבה.
למה לא סיפרת לי? חשבתי שאנחנו חברות אמרתי וקמתי ללכת.
חכי! קראה מרגריטה. קודם תקשיבי. ראשית, באמת לא ידעתי. ראיתי את מה שראית, רק הסקתי מסקנות שונות. היינו באירוע חברה.
תזכרי איך יעל סובבה סביב יאיר. ראית זאת? כמה פעמים היא ביקשה טיסה משותפת איתו?
את עובדת במחלקת החשבונות, מטפלת בניירת, למה לא חשבת איך זה קורה? אולי יעל תחליף מישהו אחר בטיסות? אני חשדתי, אבל לא יכלתי לומר לך כי לא הייתי בטוחה.
היה אפשר לפחות לרמז.
ואם טעיתי והכל היה רק בתשומת לבי? מה היית חושבת עליי? האם רצית להסתכסך? זוכרת את סבתא בלובה?
היא אמרה לחברתה שהיא ראתה את בעלה עם אישה אחרת והציגה תמונה של חיבוק. כמובן שפרץ סכסוך במשפחה, אך הם ניתבו תווך, והיא נגזרה על כך שכופה חיסול של המשפחה מתוך קנאה.
סבטה עזבה את החברה לאחר מכן. אל תקבלי על זה ריח זעם. אם היו לי ראיות ברזל, הייתי אומרת לך. איך את מתכננת לחיות מעתה והלאה?
הדירה איננה שלי, היא על שם החמות, אז אנחנו עם דניאל עברנו לגור אצל ההורים. בינתיים מתגוררים בבית ההורים.
בעוד שבוע נתקן את דירת הסבתא השכירו אותה, השוכרים יצאו לפני חודש. יש רק שתי חדרים במקום שלושה, אך לדניאל ולי די.
עוד צריך לסדר את גן הילדים רחוק לנסוע, אבל אימא שלי מכירה מישהי שמבטיחה לעזור להעביר אותנו לגן שמרחק כמה צעדים מהבית. נגיש תביעה על מזונות. זה הכל.
יאיר מסכים להתגרש? שאלתי.
הוא אומר שהוא לא רוצה, מבטיח שזה יפסיק. אבל לי מספיק. מספיק היה פעם אחת. ביקש לא לתבוע מזונות, אמר שישלם בעצמו.
ואת?
אני מתנגדת. לא רוצה להיפגש עוד איתו. שיהיה רשמי. הוא טען שיקח את הילד: יש לי דירה טובה יותר, משכורת גבוהה יותר.
לא הגבתי לו, רק חישבתי כמה משימות עסקיות היו לו בשנה שעברה שמונה.
ומה הוא אמר? שאלה מרגריטה.
שמרתי את המידע לבית המשפט. ברגע שהוא יאמר שרוצה לקחת את דניאל, אשאל עם מי הילד יהיה כשיהיה בחו”ל. יש לי עבודה, דירה, ואין לו סיכוי.
יאיר באמת הגיש בקשה למינוי מגורים של הילד, תובע שהאמא אינה יכולה להבטיח רמת חיים נאותה: “אשתו לשעבר אינה יכולה לספק לדניאל רמת חיים נאותה”, הוא טען.
שרה ויקטורינובה הודיעה: “הכניסה חומה, היא לקחה את הילד מבית הספר, חשבנו שהם יגורו אצל הוריי, אבל אחרי שבוע אחד נעלמו”.
יש לי עדים מהשכנים. איפה היא מסתירה את הילד? הוא צריך ללכת לגן, לא להסתתר במקומות חשודים! חקרתי.
הסברתי שלאחר הקטנה, אנחנו גרים בדירה דוחדרית שבשלבי, שהבן הולך לגן הקרוב לבית.
הוספתי שהעבודה של יאיר כוללת שליחות תכופות, מה שמקשה עליו לגדל את הילד.
בסופו של דבר, לא הוציאו דבר בחוות דעת של החמות והאב לשעבר.
לא רציתי להיתקל ביאיר אחרי גירושין, ולכן מצאתי משרה חדשה אני מקצוענית בתחום, והמעבר לא היה מסובך.
היום המרגריטה הביאה לי חדשות:
יעל פיטרה ועזבה.
מה זה אומר? תדהמתי.
האחיות שלנו ארגנו לה זאת. היא חזרה לעיר, ואין יותר בן זוג. השאר נותר לבד.
זה כבר לא מדאיג אותי עניתי.
זהו, הרגשתי שהקול שלי מתמלא במילים, וכתיבה זו היא הדרך היחידה שבה אני מצליחה לשחרר את הלחץ. אולי מחר ארגיש קצת יותר בטוחה, אולי אבין איך להמשיך הלאה.
רות.
