זוהר נשלח החוצה. שוב. הפעם השלישית בחייו הקצרים. לא היה לו מזל.
רק בן שנה, וכבר שלושה בתים זרקו אותו. איך נזרק? בתחילה העבירו אותו מיד ליד. ואז
הוציאו אותו אל הפינה, הלכו כמה צעדים משם, הטמיעו אותו בפח האשפה ורצו. לא אפשרו לו לחזור לבית. והוא לא ניסה.
הוא מישש זאת מיד מבטו של האב חורף. אשתו, רויטל, התפרקה כשזזז זוהר על הספה החדשה מעור.
הספה יקרה מאוד. היא הכריעה גזר דין. והאבא? מה האבא? הוא תמיד הלך אחרי כולם, תמיד חייך.
זיז את חתולו בן השנה, ראה את נוּקּי, והלך אל פח האשפה שבחצר השכנה. זוהר לא רץ אחריו. הוא ראה את הגזר דין בעיניו והבין.
זה היה חסר טעם. הוא יכל להיפרד כבןאדם ללטף, לבקש סליחה. אבל היה רגע שלא ניתן לתאר במילים. כמו דלי אשפה נשפך.
זוהר נאנח וניסה לחפש במיולת האשפה משהו אוכל, נלחץ בחתיכה ישנה של עוף. הוא קם, ישב ליד מכל גדול ירוק, והביט בשמש העולה.
הוא קרץ, אך לא הסתבך. האור הגדול והחם של המעגל היה חם על פניו, והוא אהב זאת.
זה היה קרן השמש האחרונה קרני קיץ, סתיו, חורף. חימום קל. ונצנוץ קרח נמס.
בלב זוהר נקרר.
הערב והלילה היו קרים לאחר שקיעת השמש. הרוח והקר הרגישו את כוחם.
החתול האדום קפא. הוא לא ידע לאן לחלוף, ולכן מצא ערמת עלים צהובים, חם-אדומים, ונסחף לתוכם. נבנה לכדור. בתחילה היה קר מאוד והוא רעד, אך
כאשר הרוח הביאה פתיתי קרח רטובים, פרוותו האדומה נעשתה קשה, פתאום חימם והקפיצה של הרעד נעלמה. קול עמוק מתוך החשכה לחש מילים מרגיעות.
הן לחשו לו שינה, שכחה את כל הצרות והסבל.
קח עוד קרן, ותישן. תנום, תנום, תנום. הוא הרגיש חום זורם בגופו הקפא.
החום זרם אל גבו הקשה. זה כל כך פשוט רק לוותר והכל יעבור. השלווה והנצח יגיעו. הפגעים והצער יעזבו.
זוהר נאנח בפעם האחרונה והסכים. למה להילחם? למען מה?
מחרו חיכתה לו אותה קור ובקשת רעב. אותו הרצון לסגור את העיניים ולפנוי מעולם, לעולם, לעולם לא לפתוח.
פנסי הרחוב נדלקו ברקע, מרחוק. זוהר הביט בהם בפעם האחרונה. הוא היה רגיל לראות את האור מנקוזת החלון שלו. החתול האדום ספג את האור הפעם האחרונה; עיניו נדלקו בחושך שהכחיש.
הניצוץ הקטן תפס את תשומת לבה של ילדה קטנה בעלת שיער אדום. היא חזרה הביתה עם אביה. היא תפסה אותו בשרוול.
שם אמרה שם בלילה, מישהו קיים.
אין מישהו רעד באביו מקור. נלך הביתה מהר. אני קופא.
הוא ניסה להסיט אותה מהערמה הכבדה של עלים שחורים. הילדה משכה בכתפה.
ראיתי. ראיתי אור.
אור בערמת עלים ישנה? תמה האב. זה לא יתכן.
אך הילדה כבר הייתה שם; היא פרצה את השכבה העליונה וגילתה אותו את זוהר.
אבא! צעקה.
ראיתי. הוא כאן.
מי הוא? תמה האבא, מתקרב.
הנה הוא. אמרה הילדה וניסתה להרים את הגוף הקפוא.
שאר אותו אמר האבא.
הוא כבר מת. לא נביא חתול מת הביתה.
הוא לא מת ענתה הילדה. אני יודעת. הוא חי. ראיתי אור בעיניו.
אור בעיני חתול? הורה האבא בכתפיים.
הוא נגע בגופו בניסיון לשמוע הלב דופק.
זוהר רצה רק לישון. השינה גרמה לעיניו להיסגר והחום מילא את גופו; קול פנימי לחש לו:
תנום, תנום, תנום אל תפתח את העיניים.
קול ילדי, רך, חזר על אותו משפט עד אינסוף.
אור בעיניו.
מה הם רוצים ממני? למה הם מציקים שוב? למה לא משאירים אותי לישון בשלום?
הוא פקח בעיניים בקושי, לראות אותם. מישהו ממש כאן מנסה להפריע לו.
הנה! קרא הקול הילדי. הנה! אמרתי. ראית? שוב. אור!
איזה אור?
הוא נבהל, הפשט את המעיל, כרוך סביבו את גופו האדום, ופנה לבית.
הבנות רוצו לצידו, ממהרות אחריו.
אבא, אבא, מהר! הוא קופא.
הם נעלמו במדרכת הבניין, ואז ברמת החמישי נדלקו האורות.
זוהר נטבל במים חמים, נמרח בחלב חם. והילדה
היא לחצה עליו בחום.
אל תמות. בבקשה, אל תמות.
הקור על גופו נמס. גם הקרח בליבו נמס.
החתול האדום הגדול הביט בתפעלות. האבא עם בתו טיפלו בו. הוא קם, חם אמיתי.
החום מילא את כל קיומו לא מחימום, אלא מחום של לב ילדי.
מחוץ לחלון, עומד הוא מי שמגיע לעיתים לעזרה.
הוא עומד, מביט בחלונות הקומה החמישית המוארים, אומר:
זה כל מה שיש לי. זה כל מה שיש לי.
הוא נעמד, חשב רגע, והוסיף:
אור לא כולם רואים אותו. ולא כל הרואים יכולים לשמור אותו.
וזוהר, מביט בילדה עם השיער האדום, לא חשב על גדולת האדם. אלו מחשבות של אנשים. הוא חשב על עצמו.
הוא ראה אור אור בעיניה.
האם אתם מרגישים? השאירו תגובות, אהבות והצעות!
