מאור נשלח החוצה. שוב. הפעם השלישית בחייו הקצרים. מזלו לא היה טוב.
רק שנה עברה, והוא כבר נבעט משלוש משפחות שונות. קודםכל העבירו אותו מיד ליד, ואז
פשוט הוציאו אותו אל החוץ, רחוק מהבית, ושמו אותו בתיק האשפה, ברחו כדי שלא יוכל למצוא דרך חזרה. אבל הוא לא חיפש.
הכל נבין ברגע, על פי הבעה של פני האיש. אשתו נענו מאוד כשהמאור שרטט את הספה העורית החדשה ספה יקרה מאוד, עלות של אלף שקלים. היא הכריעה גזירות, והבעל? הוא תמיד היה מסכים לכל.
הקף את חזהו בגורלו, קח חתול בר שנתו בן שנה, ויצא אל הפח ברחוב השכן. מאור לא רץ אחריו, לא רץ. הוא קלט את ההכרעה בעיניו והבין.
הכול היה לשווא. הוא קיבל פרידה אנושית, ליטף לרוחב, ביקש סליחה ובכך נמשך.
הסיום היה לא אנושי, כמו פיזור של דלי אשפה.
מאור הנהן, חיפש במזבלה משהו אכיל, קיבל פיסת עוף ישן, והחליט לשבת ליד מכל ירוק גדול. הוא הסתכל על השמש.
הוא מצמט, אך לא מסיט את מבטו. מן המעגל הבהיר והגדול הזה זרחה חום, והוא הרגיש חום שמאוד אהב.
אלו היו קרני השמש האחרונות קרני הקיץ, הסתיו והחורף, חימום קל. גוש קטן של קרח נמס.
אבל בליבו של מאור הסתמר.
הערב והלילה היו קרים אחרי שקיעת השמש. הרוחות והקור לקחו את מקומם.
החתול האדום (אדום כצבע העלים) קפא. אין לו מקום להסתתר, אין מחסה. הוא מצא ערמת עלים חוםאדומים, חבא בתוכם, התכווץ לכדור. בתחילה היה קר מאוד והוא רעד, אך אחרי כמה רגעים
כאשר רוח עם קרח רטוב הקפיאה את פרוותו האדומה, פתאום חימם אותו דבר בלתי צפוי קול עמוק במרחק לחש מילים נעימות.
הקול לחש לו לשקוע, לשכוח את כל הצרות והצערים.
קפוץ פנימה, תישן. תישן, תישן, תישן. הוא חש בטמפרטורה חמה שעולה בגופו הקשה.
זה פשוט רק להישאר, והכל יעבור. השלווה והנצח יגיעו, והצערים ייעלמו.
מאור השתנה באחורה, וקיבל שהמאבק הוא חסר תוחלת. למה להיאבק? למען מה?
מחרו מחכה הקור והרעה, ורצונו הוא לסגור עיניים לעד, לעולם לא לפתוח אותן שוב.
פנסי הרחוב נדלקו מרחוק. מאור הביט בהם בפעם האחרונה. הוא היה רגיל להביט באורם מהחלון שלו. החתול האדום קלט את האור הפעם האחרונה, ועיניו נדלקו בחושך שהחל לדעוך.
הניצוץ הקטן הזה משך תשומת לב של ילדה קטנה בעלת שיער אדום, ילדה בשם **אורית**, שלחמה הביתה עם אביה. היא משכה את ידו של מאור.
שם, אמרה היא שם יש מישהו.
אין שם אף אחד אמר האבא, קפא מהקור. נלך הביתה מהר, אני קופא.
הוא ניסה להרחיק אותה מהערמה הגדולה של עלים חשוכים. אורית דחפה בכתף.
ראיתי, ראיתי אור.
אור בערמת עלים ישן? התפלא האבא. זה לא ייתכן.
אך אורית כבר הייתה קרובה, ושברה את השכבה העליונה, נחשפה למאור האדום של החתול.
אבא! צעקה.
ראיתי, הוא.
מי הוא? שאל האבא, מתקרב.
הנה הוא, אמרה אורית וניסתה להרים את הגוף הקפוא.
השאר אותו, אמר האבא.
הוא כבר מת. לא נושא חתול מת הביתה.
הוא לא מת, השיבה אורית. אני יודעת. הוא בחיים, ראיתי אור בעיניו.
אור בעיניים? הזדעזע האבא והזיז את כתפיו.
הוא ניגש יותר קרוב, הרים את הגוף, חיפש או נגע בלב הפועם.
מאור רצה לישון. השינה עטפה את עיניו, וחום מילא את גופו. קול בפנים לחש לו:
תישן, תישן, תישן אל תפתח עיניים.
קול קטן ונער, כמעט ילדי, חזר על מילים:
אור בעיניו.
מה הם רוצים ממני? למה מכאיבים שוב? למה לא נותנים לשקוע לשינה רגועה?
הוא ניסה בקושי לפתוח את העיניים כדי לראות את המרחב. מישהו עדיין הפריע.
הנה! צעק הקול הצעיר. הנה! רציתי לומר. ראית? שוב. אור!
איזה אור?
הוא נבהל, אך הוריד את המעיל וקיבל את הגוף האדום לתוך המעיל, והלך לכיוון הבית.
הבת רצה לצידו, ממהרת אחריו.
אבא, אבא, מהר, הוא קפוא.
הם נעלמו במדרגות, ואז באור החמישי בקומה החמישית נדלקה מנורה.
מאור נשטף במים חמים, שתה חלב מחמם. והילדה,
אל תמות, בבקשה, אל תמות, בבקשה.
הקרח על פרוותו נמס, והקור בלבו נמס גם הוא.
והחתול האדום הגדול התפלא לראות את האבא עם הילדה דואגים לו. הוא כבר קם, והחום האמיתי הגיע אליו.
החום מילא את כולו, לא מחימום החשמל אלא מחמימות לב של ילד.
ולבמחוץ לחלון, עומד הוא, זה שיבא לעתים לעזרה. הוא עמד והסתכל על החלונות המוארים בקומה החמישית, ופקד:
כל מה שאני יכול. כל מה שאני יכול.
הוא עצר לרגע, חשב, והוסיף:
האור אינו נצפה על ידי כולם. ולא כל מי שרואה יכול לשמרו.
מאור, כשהוא מביט באורית, לא חשב על גדולות האנושיות. אנשים חושבים על כאלה, הוא חשב על שלו.
הוא ראה אור אור בעיניה.
האם אתם מרגישים כך?
חברים, אם תרצו עוד סיפורים, כתבו בתגובות, אל תשכחו לחבב. זה נותן לנו כוח להמשיך!
