יומן אישי 12 ביוני, הרצליה פיתוח
הגן של הווילה נצנץ באור הזהוב של השקיעה, הכל היה מדויק מדי מושלם באופן שמעלה חשד. האורחים העשירים סיפרו בדיחות קטנות, צחקו בנימוס, כוסות יין לבן נצמדו אחת לשנייה. הפנים כולם רגועים כאילו לא ייתכן שבעולם הזה יקרה דבר רע.
ישבתי על ספסל האבן המלוטש בקצה הגן. החליפה הכחולה שלי הייתה תפורה לפי מידה, משקפי שמש כהים הסתירו את עיניי. כולם האמינו שאני עיוור.
לידי עמדה אשתי, יעל יפהפייה, קפדנית, שקטה, נערצת, תמיד בשליטה.
והנה
צרחה חרכה את האוויר.
ילדה קטנה, אולי בת שבע, בשמלה צהובה דהויה ונעליים קרועות ששרכו בקושי, חצתה את הגן בריצה. נשימתה לחוצה. פחד טהור בעיניה.
לפני שמישהו הספיק להגיב
סטירה מצלצלת.
כף ידה הזעירה נחתה על מצחי בסערה.
“אתה לא עיוור!” צעקה.
הגן קפא במקום.
נרתעתי, ההלם פגש בי. אחת מהאורחות ניסתה להעלות מצלמה, היד שלה רעדה.
הילדה התקרבה בלי להסס, שלפה את המשקפיים מעל פניי. פקחתי עיניים מיד.
גל של הלם עבר בין הנוכחים.
האמת התערבבה באור הדמדומים, התרמית התפוצצה בשבריר שניה.
אצבעה הרועדת נשלחה לעבר יעל
“זאת אשתך,” אמרה.
החיוך של יעל נעלם. החזות הנוקשה התבקעה. היא נסוגה צעד לאחור, המשטח שנסדק תחת רגליה.
פניתי אל יעל, הקול שלי רעד.
“על מה את מדברת?” שאלתי בשקט.
הילדה הצמידה עוד צעד, דמעות בזווית העין אך קולה לא נשבר.
“היא שמה לך את זה בתה.”
השקט שעטף את הגן היה סמיך ומכביד.
היא הרימה כפית כסף קטנה.
“תגיד לה שתסביר.”
המבט שלי נעץ עליה.
הסמל של משפחת ברק על הכפית.
ההבנה פילחה אותי.
קמתי.
וסוף סוף
הסתכלתי על יעל, לא לפי הקול שלה, לא מעל הראש שלה ישר לעיניים.
יעל רעדה.
הילדה הידקה על הכפית, ידיה רועדות.
“בוחשת את האבקה עם דבש,” לחשה, “ואז מוסיפה לתה כשאף אחד לא מסתכל.”
חריקת נשימה של אחד האורחים מצד המזרקה.
אחר הניח בזהירות כוס שמפניה על השולחן.
הקול שלי יצא חלש יותר “איך את יודעת?”
הילדה בלעה רוק.
“כי אמא שלי עבדה במטבח שלכם.”
יעל החווירה.
הילדה הרגישה זאת מיד.
“האשמת אותה בגניבה,” אמרה, ודמעי הלכו וטפטפו. “אבל היא לא עשתה כלום.”
הלסת שלי התקשחה.
“יעל?”
לא קיבלתי תשובה. רק נשימות כבדות ומהירות.
הילדה התקרבה עוד.
“היא מצאה את הבקבוקים.”
המבט שלי חזר אל הכפית.
סמל המשפחה הציץ, זוהר קלות.
אחד מהסט הכסף הייחודי שנעלם לי לפני כמעט שנה.
הבטן שלי התכווצה.
“אמא שלי ניסתה לספר את האמת,” הילדה לחשה, “ואז פוטרה.”
יעל התפרצה.
“היא משקרת!”
הצעקה קרעה את האוויר
חלק מהאורחים קפצו, אחרים פשוט בהו.
“היא ילדה מהרחוב! היא רק רוצה כסף!”
אבל אני כבר לא הסתכלתי על הילדה. רק על יעל.
משהו השתנה בי, כנראה לעד.
“תורידי את הכפפות,” אמרתי בשקט.
יעל קפאה. “מה?”
“תורידי. עכשיו.”
בנשימה עצורה, משכה את הכפפות המשי מכפותיה.
קצה אצבעותיה צבוע בכתם צהוב.
הכרתי את זה מיד.
כורכום מסתיר טעם מר.
הרופא הזכיר את זה פעם איך מסתירים חומרים רעילים במתוקים.
נסוגתי צעד לאחור.
הרעד בקול הילדה התגבר.
“אמא אמרה שהתרופה עושה לך לחול עיוור בהדרגה שאיש לא ישים לב.”
מישהי לחששה:
“חס וחלילה”
יעל הטתה את ראשה בפראות.
“אתה לא מבין!”
צחוק חנוק נפלט מגרוני.
לא היה בו שמץ של הומור רק לב שבור.
“סמכתי עלייך.”
המילים אחרונות התפרקו לי בפה.
כל השנים האלה
נתתי למטפלים להוביל אותי בבית שלי.
סייעים הקריאו לי כל מסמך.
יעל הייתה לי לעיניים.
והיא היא זו שגרמה לחשכה.
הילדה שלפה מתיקה תמונה ישנה.
התכווצתי.
הגישה לי בעדינות.
הבטתי:
יעל צעירה יותר, מחבקת רופא מהעבר, ד”ר מתן נווה זה שהכריז על הלקות שלי.
הם התנשקו בתמונה.
הגן געש בלחישות.
ידי רעדו. כמעט הפילה לי התמונה.
ואז, בקול חלוש, הילדה אמרה את מה שהרס כל מה שהיה לערב הזה להציע:
“אמא שלי שמעה אותם מדברים.”
בהיתי בילדה. דמעותיה לא חדלו עוד.
“הם רק רצו שתהיה עיוור מספיק זמן עד שישנו את הצוואה.”
