— יונתן, שים את המזוודה בעדינות, יש שם קרם יוקרתי שלי, אם תשבור אותו — לא תשלם על זה כל החיים! — קולה של גיסתי חותך את השקט של המסדרון בביטחון של בעלת בית שחזרה לנחלתה החוקית.
אני מניחה בצד את מספרי התפירה. לגזור משי באלכסון זה עניין עדין, שלא סובל מהומה, והמהומה בדיוק טרקה את דלת הכניסה ופלצה למסדרון יחד עם שתי מזוודות ענקיות.
על הסף עומדת תמר. בת שלושים ותשע, בלי יום ניסיון רשמי בחמש השנים האחרונות, ותפקיד קבוע של “מוזה לא מובנת”. מאחוריה, בעלי מתופף ברגליו, מנסה להסתיר את מבטו.
— מיכל, היא האחות שלי, — רוטן יונתן באשמה, תופס את ידית המזוודה. — יש לה תקופה קשה. היא צריכה איפה שהוא לשהות.
— אני גרה אצלכם קצת, עד שהוא יזחל להתנצל, — מכריזה תמר, זורקת את הנעליים באמצע המעבר. — יונתן, סחוב את הדברים לחדר השינה, זה עם המרפסת. אני צריכה אוויר צח בשביל מדיטציות.
היא צועדת למטבח, אפילו לא מסתכלת לכיווני. אני מחייכת חיוך קל, צופה במצעד האבסורד הזה. כתופרת עם עשרים שנות ניסיון, אני יודעת היטב: אם הבד רקוב, לא משנה איך תתפור — הוא יקרע לאורך התפר. קרובי המשפחה של בעלי מרבים לבלבל את הנימוס שלי עם חוסר עמוד שדרה.
דלת המקרר נטרקת במטבח.
— מיכל! — נשמע משם. — ולמה אין לכם חלב שקדים? אני צריכה לשייק. ואת המדף הזה אני אפנה, פה יעמדו ג’לי הדטוקס שלי. את הנקניק שלך שמתי כרגע על המרפסת, הוא מקלקל לי את ההילה.
אני נכנסת למטבח בנחת. הנקניק המעושן שלי באמת מונח על אדן החלון ביתומה.
— תמר, — אני אומרת ברוגע, מחזירה את הנקניק למקומו הראוי. — ההילה שלך מתקלקלת מבטלה. ואת המדף את לא תפנה, כי עליו עומדים המוצרים שלי, שנקנו בכסף שלי. חלב שקדים נמכר בסופר ממש מעבר לפינה.
הגיסה לוחצת את ידיה לחזה בהצגה תיאטרלית.
— יונתן! אתה שומע איך היא מקבלת אותי? אני באה אליכם בלב פתוח, פצועה מבגידת בעלי, ופה מתייחסים אלי עם חתיכת נקניק!
יונתן נדחק בינינו בחוסר נוחות:
— מיכל, באמת, שתתחיל לסדר. לה קשה עכשיו.
— קשה לה לסחוב מזוודה, יונתן. אבל לחיות אצלנו יהיה לה קל מאוד, — אני מחייכת את החיוך הכי זך שלי. — בתנאי שהיא תסכים לחוקי הפנסיון הצנוע שלנו.
תמר מנחרת, כל מראה שלה מבהיר שהיא מתנשאת לדבר איתי אך ורק מתוך חמלה.
בערב מתקשרת החמות. דליה תמיד מתקשרת ברמקול, כדי שהקול המחוספס שלה ישמע יותר משמעותי. היא אוהבת להיות נדיבה ואצילית, אך אך ורק על חשבון מישהו אחר.
— מיכלי, ילדה שלי, — הנייד מזמזם. — את תראי חוכמה נשית. תעטפי את תמרי בטיפול. זה חובת המשפחה הקדושה שלנו. הילדה צריכה לשקם את המשאבים שלה, תגישי לה ארוחות בוקר, שתישן טוב. הייתי לוקחת אותה אלי, אבל לחץ הדם שלי קופץ מרעש, את מבינה.
— אני מבינה, דליה, — אני עונה בשלווה. — תשמרי על עצמך. תמר לא תיעלם אצלנו.
למחרת בבוקר, בשבת, אני קמה מוקדם. מכינה לביבות גבינה, מבשלת קפה איכותי. הניחוח מתפשט בדירה, ותוך זמן קצר, תמר צצה במטבח, עטופה בשמיכת הקשמיר האהובה שלי.
— אה, ארוחת בוקר! — היא מושיטה יד לצלחת. — ולמה הלביבות בלי חלב קוקוס מרוכז?
אני שותקת, מניחה לפניה כוס קפה שחור ומזיזה דף נייר שכתוב בצפיפות.
— מה זה? — תמת מרימה את הדף בשתי אצבעות עם מניקור מושלם.
— זה, תמרי, חשבון.
הגיסה מצמצת בריסים המורחבים בחוסר הבנה.
— אישה מודרנית חייבת לכבד את הגבולות שלה ולחיות בזרימה, לא לספור שקלים! — היא פותחת במנגינה האהובה. — אני בכלל ניזונה מאנרגיה של הקוסמוס, וחומר זה ויברציות נמוכות שחוסמות את הצ’אקרות!
— הצ’אקרות שלך נחסמו כשהתפטרת מהלוגיסטיקה לפני ארבע שנים כדי “לחפש את עצמך”, — אני עונה ברוגע, לוגמת קפה. — והאנרגיה של הקוסמוס, לצערי, לא משלמת את חשבון החשמל. דרך אגב, מים וחשמל אצלנו לפי מונה.
— את תופרת חומרנית, חסרת רוחניות! רק על הבגדים שלך את חושבת! — תמר צווחת, פניה מתכסות בכתמים אדומים.
היא קופצת מהכסא בפתאומיות, נחיריה מתרחבים בזעם, כמו פאג גזעי שקיבל קרקר במקום פואה גרא.
אני אפילו לא מרצדת.
יונתן המנומנם מציץ למטבח, נמשך לרעש.
— מיכל, מה קרה? איזה דמי שכירות? היא באה לביקור!
— אורח, יונתן, — אני פונה לבעלי, — זה אדם שבא עם עוגה, שותה תה, מחמיא למארחת והולך לישון בבית שלו. ואדם שמביא שתי מזוודות של בגדי חורף באמצע מאי, תופס חדר נפרד ודורש חלב שקדים — זה דייר.
תמר לוקחת נשימה, מתכוננת להתקף זעם חדש.
— אני משפחה! יש לי זכות! גם אחי גר פה!
— גר, תמר, — אני מסכימה בשלווה. — אבל זה לא הופך את הדירה שלי לאכסניה משפחתית. ועכשיו נחזור לחשבון. סעיף ראשון — שכירות לחדר. סעיף שני — אוכל מהמוצרים שלי. סעיף שלישי — מים וחשמל. וסעיף רביעי — ניקיון אחריך. אם את לא רוצה לשלם על ניקיון, הנה לוח תורנויות: היום את שוטפת את האסלה ואת הכיריים.
— איך את מעזה?! — הגיסה נחנקת. — יונתן! אשתך מגרשת אותי!
יונתן מעביר מבט מהפרצוף הרגוע שלי לפנים האדומות והמעוותות של אחותו.
— תמר, — בעלי אומר בפתאומיות בתקיפות. — מיכל צודקת. לא באת למלון. את רוצה לגור אצלנו — תכבדי את המארחת ואת חוקי הבית.
זו הייתה מכה בגב שתמר לא ציפתה לה. אני מהנהנת לאישור לבעלי ומוסיפה טיעון חותך:
— ואם אתה, יונתן, תחליט מתוך רחמים לשלם על המגורים של אחותך מהכיס שלך — ננכה את הסכום הזה מהתקציב שלנו למכונית החדשה שלך. חשבון פשוט.
יונתן, שעבורו המכונית החדשה היא חלום של שלוש שנים האחרונות, משלב את ידיו בתקיפות, כל מראה שלו מבהיר שהוא לא מתכוון לממן את הגחמות של אחותו.
כשנותרה ללא תמיכת אחיה, פנסיון חינם ומשרתת בדמותי, תמר תופסת בטירוף את הנייד ומחייגת לאמא.
— אמא! הם מתעללים בי! מכריחים אותי לשטוף אסלות! אני באה אלייך!
מהרמקול נשמע קרקור נמהר של דליה:
— אוי, תמרי, בתי, יש לי שיפוץ במסדרון! מריח צבע, אלרגיה תהיה! את תסבלי אצל מיכלי, תהיי חכמה! — והשיחה נקטעת בחיפזון.
תמר עומדת באמצע המטבח, לוחצת את הנייד הכבוי. הפאתוס התפוגג, חושף אמת פשוטה ומכוערת: אישה בוגרת, רגילה לרכב על צווארם של אחרים, מגלה פתאום שהצוואר מצופה שמן.
אחרי ארבעים דקות, המזוודות מתגלגלות החוצה אל חדר המדרגות ברעש זועם של גלגלים. ותמר, כפי שמתברר בערב, כן מצאה דיור. אצל חברה. אבל בלי חלב שקדים, שמיכה אישית ומשרתת חינם.
