לעולם לא אשכח את הלילה הקר של דצמבר ההוא, כשהטלפון רעם והקול של בתי פרץ בבכי:
אמא, אני לא יכולה אני לא עומדת, לא רוצה להיפרד מאיתי, אבל צריך לעבוד תעזרי לי, בבקשה.
קולה היה רועש, כאילו היא מתמודדת עם הפחד הפעם הראשונה בחייה. היא הייתה אם חד הורית, רק בחוץ עשרים, אחרי פרידה קוטעת מאביו של הילדים. ניסתה לסדר לעצמה חיים חדשים, לסיים את הלימודים, למצוא עבודה אבל עם כל שבוע שהולך ההרבה של תקוותיה נמסה מהר יותר מהשלג בחוץ.
אני זוכרת איך הסתכלתי על הנכד המתעורר. הוא היה בן שנתיים בלבד שער צהוב, לחיים ורודות, נשימה שלווה, כאילו הוא עדיין לא יודע עד כמה העולם המבוגר יכול להיות קשוח.
לא נקטתי רגע של היסוס. חיבקתי את בתי, חיזקתי אותה שדבר לא ישתבש, שאדע לדאוג לאיתי כמו שמגיע לו. זה רק לזמן קצר, אמא. אני אצבור כוח, אפרוס כנפיים ואשוב אליו ברגע שאוכל לעמוד על רגליי.
היום שעבר הפך לחודשים, והחודשים לשנים. בתחילת הדרך היא התקשרה כמעט כל יום, מתארת איך הולך בעבודה, שואלת אם איתי כבר אומר מילים חדשות, אם אוכל בעצמו בכף, או אם ישן בשקט. לפעמים הייתה בוכה אל האוזן, ואני נשבעה לו שהנכד מאושר, שאין לו שום מחסור.
לאט לאט השיחות נדלו, השקט השתלט, והפחות שאלות על היוםיום. איתי גדל לילד חכם ורגיש. אני לימדתי אותו צבעים, הלכתי איתו לגן, ואז לתחרות ראשונה בבית הספר. הוא היה קורא לי בלילות כשחלם סיוטים, חיבק אותי בבוקר, והייתי עבורו הכל סבתא, אם, חברה. לא תהיתי אם עשיתי נכון או לא; ידעתי רק שאני אוהבת אותו עד קצה הנשמה ושהייתי מוכנה להקריב הכל עבורו.
גפן שלחה גלויות בחגים, וביקרה אותנו כמה פעמים בשנה. לעיתים הרגשתי את המרחק בינינו, לפעמים חשתה עצב. תמיד חזרה על כך שלא יכלה לחיות בלעדיי, ושיום אחד תחזיר לי את כל מה שנתנה.
חלפו שבע שנים. איתי גדל, ואני תפסתי את עצמי תכופות חושבת איך הזמן שהיה אמור להיות זמני הפך לחלק מהחיים שלנו. פיתחנו ריטואלים משותפים קריאת סיפורים בערב, אפיית עוגות, הליכות ארוכות בפארק בכל יום ראשון.
לפעמים הסתכלתי עליו והלב שלי נשבר: האם אמא שלו רואה אותו רק בסופי שבוע ובחופשות? אבל תמיד חיזקתי את עצמי במילים: היא עושה את זה בשבילו. היא עובדת כדי להבטיח לו עתיד טוב יותר.
יום אחד, הטלפון צלצל פתאום. קולו של גפן היה שונה חזק, החלטי, כאילו סוף סוף מימשה את כל תוכניותיה.
אמא, אני מגיעה בסוף השבוע הזה. צריך לדבר. הרגשתי דאגה שלא יכולתי לשמה.
היא הגיעה ביום שבת בבוקר, נראתה אחרת בטוחה בעצמה, מסודרת, וניצוץ חדש בעיניים.
אמא, אני רוצה לקחת את איתי לביתי. כבר יש לי דירה, עבודה טובה, אוכל לספק לו הכל.
הרגשתי שמישהו קורע לי את הלב. ניסיתי לחייך, לומר שזה נפלא שהיא סוף סוף הגיעה לחלום, שאני גאה בה, אבל בפנים היה כאב עצום.
איתי, שהאזין לשיחה, הסתכל עליי בחשש.
סבתא, אני לא רוצה לעבור הביתה. ניסיתי להסביר לו שאמא שלו אוהבת אותו מאוד, ושזה חשוב לבלות איתה יותר זמן.
גפן הביטה בי בקור הולך וגובר.
כל השנים הרשו לי לחשוב שאת האמא שלו. לקחת את הילד שלי היא אמרה ברצינות, ואז סגרה עיניים.
המילים הללו רצות איתי עד היום, חוזרות כמו הד echo כל לילה. רציתי רק לעזור. אהבתי אותו כמו בן שלי, אבל אף פעם לא ניסיתי למלא את מקומה של אמא.
שאלתי את עצמי האם יכולתי לפעול אחרת, אם הייתי נותנת לה יותר יוזמה, תומכת יותר בקשר. אולי לא היה צריך לשמוח כל כך ברגעים איתו, אלא לזכור שהיא היא האמא.
היום איתי גר עם גפן. אני רואה אותו פחות, אבל כשמגיע לבקר, הוא קופץ אל חיקי כאילו לא עבר זמן. כשהדלת נסגרת מאחוריו, נשארת רק חלל שמלאו רק זיכרונות.
בוחנת בחדרו במדף עדיין עומד הרכב הקטן האהוב, מתחת לכרית מצאתי אי פעם ציור עם כתוב אוהבת אותך, סבתא. יושבת שם בערב, מרחפת באצבעיי על ספרי הילדים, שומעת עוד צחוק שלו.
גפן מתקשרת פחות וכתבותיה קצרות, ענייניות. כששואלת איך הם, היא משיבה שהכול בסדר, אבל בקולה יש מרחק, כאילו לעולם לא נוכל להיות קרובים כמו פעם. לפעמים רואה אותה מהחלון כשמחזירה איתי נראית עייפה, אבל שמחה. מנסה להאמין שהיא קיבלה החלטה נכונה ושמאמא סוף סוף לצידה של הילד.
בלילות מתעוררת עם תחושת צער ושאלות: האם באמת עשיתי משהו רע? אולי הייתי צריכה להילחם יותר, לשכנע, לדרוש שיחה או אולי זה היה הדבר הקשה ביותר לאפשר להם לעזוב, לקבל שהעולם שלהם הוא שלהם, ואני אשאר רק זיכרון של ההתחלה המשותפת.
דבר אחד בטוח: האהבה שלי לאיתי לעולם לא תחלוף. תמיד אחכה עד שיבוא וידפוק על דלתי, יספר על שמחותיו וצרותיו, וישכב שוב על ברכיי כמו בעבר.
ואם גפן לא סולחת לי, אם לא נהיה קרובות יותר, אני עדיין מאמינה שיום אחד תבין כמה הלב שלי נתן, במאמץ להציל אותם משניים של בדידות.
לפעמים האהבה הגדולה ביותר היא זו שמשאירים ואינם לוחצים אפילו אם זה כואב עד כדי סחרחורת.
