יש כאן בעיה, בקרוב יגיעו אורחים, ואתם חייבים לנסוע למקום אחר. אתם יודעים שלא יהיה איתכם שום חג.
בן, לאן נלך? אין כאן אף אחד, שאלה אמא בקול רועד.
איך אני יודע? שכן שכנה מהכפר שלנו הזמינה אותנו לביקור לפני זמן רב, אז תפסו את האוטובוס והלכו.
יעקב כהן ורבקה לוי כבר חזרו על השגיאה יותר ממאה פעמים האזינו לבן שלהם ומכרו את הבית.
הקושי היה רב, אבל זה היה ביתם. הם היו בעלי הבית, והיום מה?
הם נמנעו לצאת מהחדר, מפחד שהם יזעיקו כעס של החמות קתרין, שמזהמת כל דבר סביבם צעדיהם, קפה שהם שותים, האוכל שהם אוכלים.
האדם היחיד שבדירה שהיו זקוקים אליו היה נכדו נועם.
הוא נער יפהפה, אבל אהב את זקני הוריו עד משגע. אם האם הרימה קול בנוכחותו, הוא מיד השיב במגע.
בינתיים, בנו אורן, שחיפש להימנע מהאישה שלו או פשוט לא אכפת לו, אף פעם לא הגן על הוריו.
נועם היה אוכל יחד עם סבתא וסבא, אך כמעט אף פעם לא היה בבית. הוא למד במקצוע, גר קרוב למכללה במעון, והיה חוזר רק בסופי שבוע.
הזקנים חיכו לנכדם, זה היה כמו חג. כבר היה ראש השנה היהודי על המפרץ, ונועם הגיע הבוקר המוקדם רק כדי לאחל לכולם שנה טובה.
הוא נכנס לחדר של זקניו, חימר לכל אחד גרביים חמות ותריסי יד. הוא ידע שהם תמיד קרים, ולכן רצה לשמח אותם. לסבא תריסים פשוטים, לסבתא עם אריגה של פרחים.
ריבקה לחצה את התריסים על פניה ובכתה.
סבתא, מה קרה? לא אהבת?
אהובה שלי, אין מה לדאוג. הם הטובים ביותר. לא הרגשתי דבר כל כך יקר בחיי.
היא חיבקה את נכדה ונשקה אותו. נועם התחיל לנשק את כפות ידי הסבתא הרגל שלו זה מאז הילדות ידיה תמיד נטעו בריח של תפוחים, של לחם, ובכל זאת ברוך ובחום.
טוב, יקרים, תישארו כאן שלושה ימים בלי לבזבז עלי. אני אקח חופשה עם החברים, ואז אחזור הביתה.
תנוח, בן, אמרה הסבתא, נמתין כאן.
נועם ארז מזוודה, נפרד מכולם וצא לדרך. הזקנים חזרו לחדרם.
כעבור שעה, שמעו קתרין מתכננת למזוג את האורחים. «בבית הקטן שלנו לא נוכל להסתתר לפני האנשים, זה מביך. איפה נשים את האורחים לשינה?».
אורן ניסה להשיב, «איפה אצליח למקם אותם», אך קתרין לא רצתה להקשיב.
הזקנים ישבו כמו עכברים, אפילו לא הלכו לשתות תה במטבח. יעקב שלף וופלים מתוך המחבואים, וחלקם עם רבתו.
הם ישבו ליד החלון, נלעו בחשש, אפילו המבט בעיניים של ריבקה רעד מעצבות. כמה כואב לראות שהגעת למקום שבו אינך נדרש.
היום התכהחלו, והקשר של קתרין חזר אל החדר.
כאן יש בעיה, בקרוב יגיעו אורחים, ואתם צריכים ללכת למקום אחר. אתם יודעים שלא יהיה איתכם שום חג.
בן, לאן נלך? אין כאן אף אחד, שאלה האמא.
איך אני יודע? שכנה מהכפר קראה לנו לביקור לפני זמן, אז תפסו את האוטובוס והלכו.
לאן נלך? האוטובוס לא נוסע, ואין לנו מושג היכן תחנת הרכבת. האם היא עדיין חיה?
לא יודע, בקיצור קתרין אמרה שיש לכם שעה להתארגן.
אורן יצא, יעקב וריבקה הביטו זה בזה, כל אחד מנסה לעצור דמעה. הם אספו בגדים חמים, והמתנות של נכדם הפכו לתשובה מושלמת.
הם לבשו שכבות, יצאו בשקט מהבית. החוץ היה כמעט חשוך, אנשים סביבם רצו ועסקו בענייניהם.
ריבקה תפסה את יעקב בידו, והם הלכו לאט לפארק. בדרך עברו לקפיטריה קטנה, הזמינו תה וכיבודים, כי לא אכלו כל היום.
המתינו כמעט שעה בקפיטריה, לא רצו לצאת אל הרוח, שלג נופל, והקור מתגבר עם הלילה. בפארק הייתה קרייתית קטנה; הזוג החליט להתחבא בתוכה.
לפחות היה גג מעל הראש. הם ישבו, נצמדים זה לזה. ריבקה הסתכלה על התריסים שעל ידיה, יעקב הביט בה ואמר:
טוב שהנכד שלנו לבוש לב טהור, למרות הלבבות הקשים של הוריו.
כן, הוא הבטיח לשמור עלינו, אבל לא הצלחנו, השיבה הסבתא.
הזמן עבר, שלג לא פסק. בתים זרקו אורות של חנוכיות, רבים באו סביב שולחנות לחגוג את ראש השנה. פתאום, ליד רגלי ריבקה ויעקב הופיעה כלב ספניול יפהפה. הוא קפץ על ברכיה של הסבתא, הוא נגע ברגליו עד שהיא חייכה והחלה ללטף אותו.
מה אתה עושה כאן לבד? התבללת? שאלה ריבקה.
פתאום נשמע קול נשי מרחוק.
לורד, איפה אתה? הזמן למקומנו. איפה אתה, יקירי?
הנערה ניגשה לקרייתית, כלבה נחה על ברכי האישה המבוגרת ונבח. היא הביטה בזוג המבוגרים, והבינה שהם יושבים כבר זמן רב.
סליחה, מר לורד, הוא לא פוגע באף אחד. סליחה על ההפרעה, אתם כאן כבר הרבה זמן?
הרבה זמן, יקרה, הכלב שלך חמוד מאוד.
למה אתם לא חוזרים הביתה? החורף קר והאחר הצהריים כבר ראש השנה.
הזקנים שתקו.
סליחה שנשאל, אין לכם לאן ללכת?
הם הנידו ראשם.
באמת מעניין, אפילו אני מתבלבלת.
לורד לא התרחק מהסבתא, רוטט בזנבו.
אני חושבת שכדאי לנו להמשיך לשוחח במקום אחר. אני הלכתי לטייל עם לורד, לבשתי לבוש קל וכבר קפאתי, ואתם בטח קפאתם גם. קום, בואו איתי.
למה, ילדה? מה אתה רוצה? נמתין עד הבוקר ונחליט מה לעשות. אנחנו בעיר ולא מכירים אף אחד.
לא, לא אעזוב אתכם כאן. אנו גרים עם לורד, ונשמח לארח אתכם. בואו, ראש השנה קרב.
הזוג נזכר, נאנח והחליטו לקום. למרות גרבי החום, רגליהם הקפאו בנשימה קודרת.
הולכים לאט, לורד רץ סביב ויזור בזנבו. בדרך פגשו, שיחקו, וסיפרו זה לזה. ריבקה סיפרה איך מצאה את עצמה בקרייתית, חשה בושה אבל פתאום הפכה למעמיקה. היא נזכרה באביה ובאם המוות שלהם, הייתה מוכנה להקריב הכול כדי לראותם שוב.
בבית חם, ריח נעים של מאפה נצפה במטבח. ראשית החליטו לשתות תה, להתחמם, ולאחר מכן לשבת סביב השולחן. בקדית נצנץ עץ חנוכה בזרעי אור צבעוניים. האווירה הייתה ביתית ונעימה.
ריבקה עזרה ליאל לסדר את השולחן. יעקב שיחק עם לורד, וראש השנה התקבל באושר. הזקנים היו אסירי תודה ליאל, והיא לא משאירה אותם לבד באותו ליל חג. בבוקר היא הציעה להם לשהות איתה לפחות שבוע.
המשך הסיפור ימשיך להראות כמה טוב לב הוא תחושה גדולה.
נועם חזר מיד לחדר של הסבתא והסבא, אך החלל היה ריק. למיטה הוא הבין שהם כבר לא שם.
אמא, איפה סבתא ואבא?
איך אני יודעת? נאלצנו ללכת.
לאן הלכתם? מתי?
ב31 לחודש, ביקשנו לצאת לטיול, יש לנו אורחים, איך תדמיין לחגוג עם זקנים?
זה מביך, גם לי קשה לגור איתכם! הם הם הזקנים, אתם. מצטער עליכם. קרא נועם בקול.
נועם התלבש ויצא החוצה. הוא לא ידע לאן ברחוב, חיפש את ההורים, שאל עבריים, מישהו אמרו שהוא ראה זוג קשיש. אחרי שעתיים של חיפוש נפל במעשה של יאוש.
במרחק, הוא ראה נערה עם כלב, הלכה אליו וקראה לו. הוא הסתכל על הידיים שלה, היא לבשה את אותם תריסי יד שהעניק נועם לסבתו.
סליחה, מאיפה התריסים האלו?
מה?
בדיוק אותם אני נתתי לסבתא, ועכשיו היא איננה כאן.
אתה נועם?
כן, איך אתה יודע?
קוראים לי יעל, בוא איתי.
היא הסתובבה, קראה ללורד, והם הלכו יחד לבית יעל. בדרך היא סיפרה איך מצאה את סבתא וסבא בקרייתית, לקחה אותם אליה, וביקשה מנועם לשמור על חפציהם.
הדלת נפתחה, במטבח ריח של פנקייקים מתוקים.
אני אוהב את הריח הזה, אמר נועם.
תראה מי הבאנו איתנו, אמרה יעל.
נועם נכנס למטבח, הסבתא נחתה עליו בבכי, הסבא יצא מהחדר. כולם ישבו סביב השולחן, שתו תה, אכלו פנקייקים של סבתא, ונועם התנצל על דברי ההורים.
הם דיברו ארוכות על העתיד, יעל שכנעה אותם שמומלץ להישאר אצליה. הסבתא והסבא נשארו אצל יעל, נועם הביא את חפציהם, וכיום הוא כמעט תמיד מבקר אצל יעל.
פעם, בטירה של שלושה חדרים במרכז תל אביב, גרו יעל ולורד לבד, ועכשיו הבית מלא באנשים. ריח האוכל מתפשט, ולורד, השומר האמיתי, בוחר איתו עם מי לישון בלילה.
וליעל ונועם? סיפור אחר לגמריו. המרכז הוא שהטוב הוא רגש גדול.
לפעמים מספיק לחייך למישהו, לשאול מה קרה, לעשות מעשה טוב והכל חוזר אליך.
