אספתי תיק. אני עובר לגור אצל אמא. נמאס לי מהמחנה הזה – הכריז יאיר, אפילו בלי להסתכל על נועה ואורי, שקפאו במסדרון.
הם עמדו עם תיקי הגב, הרגע חזרו מבית הספר, ובפעם הראשונה בחייהם שמעו את אבא קורא להם לא ילדים, אלא מכשול למנוחה שלו. המילה “מחנה” נתלתה באוויר הפרוזדור – כבדה, מהדהדת ודביקה, כמו סירופ שנשפך על לינולאום.
יאיר עמד באמצע המסדרון, משפיל בכבדות לרגלו תיק ספורט מגושם, כאילו זו הייתה מצפונו החנוק.
למען האמת, בחודשים האחרונים בעלי התעייף באופן סלקטיבי. לשקוע בספה עד שתהפוך לערסל – היה לו כוח. לגלול אינסוף את עדכוני החדשות – גם. להתווכח בזעם עם עמית זר ברשת על גורל הכלכלה העולמית – בבקשה, אגר אנרגיה. אבל לבדוק אצל אורי תרגיל על מהירות שתי רכבות, או להקשיב לנועה אחרי חוג הריקוד שלה – כאן התחילה חסימת אנרגיה פתאומית אצל “המפרנס”. הוא נשא את העייפות שלו כמו כתר כבד, דורש שיסוגו מפניו, ידברו בלחש ויגישו ארוחת ערב בדיוק בזמן.
– כבוד המלך, – אמרתי ברוגע, שלובה ידיים. לא התכוונתי לעשות סצנה. – רק אל תשכח את המקדחה.
יאיר מצמץ. הוא בבירור ציפה שאזרוק את עצמי על צווארו, אתחיל לחטוף את התיק ואשבע שהילדים ילכו על קצות האצבעות מעכשיו, ושאפסיק לבקש ממנו להוציא את הזבל.
– הם כבר גדולים, – זרק תוך שהוא לובש מעיל, מצדיק את בריחתו. – שום דבר לא יקרה להם אם ישבו כמה ימים בלי אבא. ואני לא מברזל.
– ברור שאתה לא מברזל, – הנהנתי. – מברזל אצלנו רק המארז הישן מתחת לשולחן, והוא רועד. דרך צלחה לנופשון אימא.
כשהדלת נטרקה מאחוריו ברעש, הדירה נעשתה שקטה באופן לא טבעי. הלכתי למטבח להוציא מיץ מהמקרר. אורי ישב ליד השולחן, מגרד בלי משמעות בשעווה עם האצבע.
– אמא, אם אני רועש, אבא תמיד ילך עכשיו? – שאל הבן לא אותי, אלא אל התקרה.
ואז כל האירוניה שלי נתקעה לרגע בגרון. נגמרו הבדיחות. דבר אחד – להילחם עם גבר מבוגר על הזכות למנוחה, דבר אחר – לראות את הילד שלך מנסה לכופף את עצמו לתוך גבולות הנוחות של אבא. ניגשתי, חיבקתי אותו בכתפיו ואמרתי בתקיפות:
– אבא לא עזב כי אתה רועש. אלא כי שכח איך להיות מבוגר. ואנחנו נטפל בזה.
בערב ההוא הזמנו פיצה. לא עמדתי ליד הכיריים לבשל בשר צרפתי מורכב. לא גיהצתי חולצות למחר, ולא הקשבתי לרטינה הממורמרת מהספה על כך שאי אפשר להירגע אחרי העבודה בבית הזה. סיימתי בשלווה את ההזמנה שלי במחשב, קיבלתי העברה לחשבון, ולפתע הבנתי דבר פרדוקסלי: בלי נוכחות גברית שדורשת שירות מתמיד, נעשה קל יותר לנשום בבית. המבנה של חיי היומיום איבד חלק חשוב אחד, אבל עמד רק יותר ישר.
בינתיים, “המשלחת למאדים בלי חליפת חלל” בדמות יאיר הגיעה ליעדה.
רחל, חמותי היקרה, לא קראה ליאיר אליה מתוך רחמים אימהיים עיוורים. היא הייתה אישה פרקטית להפליא. אם הבן הסתכסך עם אשתו ו”חופשי זמנית מהמשפחה” – אפשר לנצל אותו למטרה המיועדת. המלכודת של רחל נסגרה בבלתי נמנע של גיליוטינה למחרת בבוקר.
תחילה האכילה אותו בבורקסים, נאנחה בצער על “כחושותו”, ואז שלפה דף נייר. רשימת מטלות.
יאיר התקשר אלי ביום רביעי. לפי ההד החילולי, הוא עמד על רצפת בטון.
– איריס… – קולו היה כמו של עגור פצוע. – היא הכריחה אותי להחליף ריצוף במרפסת. ומחר אנחנו נוסעים לבית במושב. בא לה לעקור גדם ישן ולפנות זבל מהגג.
– חילופי פעילות הם הנופש הכי טוב! – עניתי בשמחה. – הרי נסעת למנוחה? תתענג על השקט ועל העבודה הפיזית.
הוא ברח ביום השלישי.
פרץ לפרוזדור בערב שישי – מקומט, מסריח מאבק, קרשים ישנים ותבוסה מוחלטת. זרק את תיקו על הרצפה בצליל כבד כאילו הביא בו לבנים מהמושב.
– אני רעב כמו זאב, – הכריז יאיר תוך שהוא מוריד נעלי ספורט. – מה לארוחת ערב?
הוא ציפה שהעונש נגמר. שאמהר בשמחה לכיריים לחמם מרק, שאשכח את כל העלבונות, שהילדים יצאו בצרחות אושר.
יצאתי מהמטבח, מנגבת לאט ידיים במגבת. מאחורי הופיעה בשקט נועה.
– שלום, אבא, – אמרה הבת בקול אחיד וקר. – נחת מאיתנו?
יאיר נדם מההפתעה. החיוך המוכן שלו של אציל עייף אך נדיב התקמט מיד ונעלם אי שם באזור הצווארון.
– לא ברחת מרעש, יאיר, – אמרתי, מביטה ישר בעיניו. – ברחת מאחריות. וחזרת לא למשפחה, אלא לארוחת ערב. לכן היום אין לך ארוחת ערב.
הוא פתח פה למחות, אבל בדיוק צלצל הטלפון שלי, מונח על השידה. על המסך הופיע: “רחל”. היססתי לרגע ולחצתי על רמקול.
– איריס יקרה! – צייצה חמותי בעליזות. – הבורח שלי חזר? אל תפנקי אותו שם! שיחזור אלי ביום ראשון, הארון במסדרון עוד לא מורכב, הדלתות תלויות על נס!
שתקתי וניתקתי.
יאיר החוויר כאילו הרגע קיבל צו לעוד משמרת בנייה רצופה. ההבנה שאצל אמא הוא לא הבן האהוב והעייף, אלא כוח עבודה חינמי בהנחה משפחתית, השתקפה על פניו בכל קשת הצער האמיתי.
– אני הרי חזרתי הביתה! – ניסה להחזיר לעצמו את הכתר שנפל, הרים קול והתקרב אלי. – יש לי זכות לשכב ולנוח בדירה שלי!
– הדירה הייתה שלי לפני הנישואים, – הזכרתי ברכות, אבל עם פלדה כזו שנדמה שהמפתחות צלצלו במנעול.
והמילים שלו “חזרתי הביתה” נתלו מיד באוויר כבדיחה מוזרה. נראה שיאיר בפעם הראשונה מכל שנות הנישואים נזכר בעובדה הזו לא מדוחות הארנונה, אלא מהטון שלי. היהירות עזבה אותו לגמרי. הוא עמד באמצע המסדרון – נופש חסר תועלת שכבר נחו ממנו כולם.
– הלילה אתה לא ישן כאן, יאיר, – אמרתי, חותכת כל מילה. – ולא תמלוך על הספה. אתה רוצה לחזור למשפחה – תתחיל לא מארוחת ערב. תתחיל בשיחה עם הילדים, בהתנצלות וביועץ משפחתי.
נועה הסתובבה בדממה ונכנסה לחדרה. נקישת המנעול שנסגר נשמעה בשקט המסדרון חזק מכל מריבה. זו הייתה מכה שאף תיק בגדים לא יגן מפניה.
יאיר הביט בי מבולבל, כאילו מצפה שאתפוצץ מצחוק ואומר שזו מתיחה. אבל לא חייכתי.
– מפתחות על השידה, יאיר, – אמרתי. – ותסגור את הדלת היטב. הטיוטה התחילה אצלנו לא מהכניסה, אלא מהרגע שקראת לילדים מחנה.
