היי, תקשיבי, בוקר היום התבטא בדיוק כמו תמיד. בחוץ עדיין חשוך, רק רחש העיר מתעורר לאט. פתחתי עיניים, מתמתיחה, והסתכלתי על אלון, הבעל שלי, שהיה שכוב בערכתי. הוא היה שוכב על הגב, ידו תלויה מעבר למזרן, פניו רפויות כמו של תינוק. באותן דקות ניסיתי לא לחשוב על הריב האחרון שלנו, על המרחק המוזר שלו, על כך שהוא חוזר מאוחר מהעבודה אומר הכל בסדר, יש לי הרבה משימות. רציתי להאמין לו. רציתי שהכל יהיה טוב.
בוקר טוב לחשתי, נוגעת בכתף שלו.
הוא קפץ קלות, פתח עיניים.
כבר? חייך, משייך ונאנח. קמת מוקדם היום.
רוצה קפה, חייכתי. אולי נשב לארוחת בוקר יחד?
בטח הנהן, קם. אני אבשל לעצמי.
חייכתי, זה היה נד נד של חום מצידו. בימים האחרונים הוא כמעט ולא היה מעורב במטלות הבית, חשבתי שהוא פשוט מתעייף. אבל היום הוא נראה שונה. יותר קשוב, יותר מסור.
התקלחתי, וכשחזרתי למטבח הריח של קפה טרי כבר מילא את האוויר. אלון עמד ליד השולחן מזרק נוזל שחור לכוסות. אחת הכוס הפורcelן האהובה עליי עם חוליות כחולות מלאה בקפה, והאחרת, עם קרע קטן בידית (של חמותי, שתמיד השתמשה בה), נשארה ריקה.
הכנתי לך בניחוח מיוחד אמר, מועבר לי את הכוס. כמו שאת אוהבת, טיפה חלב וקורבן קינמון.
תודה, חייכתי, אבל ברגע ההוא הרגשתי ניחוח משונה. לא של קפה. משהו חד, כימי עם רמז של שקד מר.
קמתי בפנים.
מה זה הריח? קפה?
אלון הביט בכוס בקצרה.
לא יודע, אולי גרוס חדש? או חלב שפג?
הריח חזר, שקד מר. הזכרתי את סבתא סיפרה לי שכשמריחים שקד מר זה ציאן. באותו סיפור היא אמרה שהציאן הוא רעל מסוכן עם ריח של שקד מר.
הלב שלי דפד קצב.
אלון, בטוח שלא טעית במשהו? שאלתי כמה שיותר רגועה. יש לי אלרגיה למספר תוספים. אולי אשתמש בכוס אחרת?
הוא הקפיא לרגע, ואז חייך.
תזדקקי, זה רק קפה. תשתייה לפני שיתקרר.
סיימתי להנהן, ובאותו זמן נשמעו צעדים במדרגות. נכנסה חמותי חיה כהן. היא הייתה אישה קשוחה, מבט קפוא והרגישה לכל פיסת מזג. לא הייתה לנו אף פעם חיבור היא חשבה שאני לא מתאימה לבנה, שׂ
בוקר טוב אמרה בקול יבש, מתקרבת לשולחן.
בוקר טוב, אימא נשק אלון אותה בלחישה. הכנתי קפה. הנה הכוס שלך.
הוא שלח לה את הכוס הריקה עם הקרע.
איפה הקפה שלי? שאלה בקמעה.
מיד אשפוך ענה אלון, מתקרב לקומקום.
בשביל רגע, חיה עשתה את מה שהצילה לי את החיים. היא קפצה, לקחה את הכוס המלאה שלי, והחלה לדבר:
חכי.
הסתכלה עלי במבט מלא שנאה.
אלון נחרד. עיניו התרחבו לרגע. הוא הבחין בי, ובמבט הזה שמצאתי משהו נורא לא פחד, לא כעס, אלא אכזבה עמוקה.
מה את עושה? קראה חמותי, והחלה לשתות מכוסי שלי. תכיני קפה, אל תעמדי כמו טיפש.
אלון השלים לאט את הקפה בכוס הריקה.
ישבתי, הלב דופק בחוזק. לא יכולתי להוריד את העיניים מהכוס של חמותי, אותה בכוס עם ריח השקד המר.
חמרה, מתנגנת בקולה, אבל אפשר לשתות.
הסתכלתי על אלון. הוא ישב, מבטו למטה, קידק במזלג משולחן עם חביתה. לא מילים, לא מבט, לא חיוך.
עשר דקות לאחר מכן חמותי פתאום כעורכה.
משהו לא בסדר במעי… נאנחה. הראש מסתחרר.
מרגיש לך רע? שאלתי, מנסה לשמור על קור רוח.
כן, קצת… שמה את הכוס על השולחן. מרגישה כאילו אני נושמת בחוסר.
היא קמה, אבל רעדה מיד. אלון אחז בה.
אמא! מה קורה?
את… את… היא הביטה בו, עיניה גדלות. את רצית…
והיא נפלה.
צעקתי בקול. אלון רץ אליה, קורא למד”א, מרים אותה בכתפיה. הכל הלך מהר מדי, אבל הבנתי דבר אחד: הוא רצה להרוג אותי, והיא הפכה לקורבן במקום אותי.
כעשרים דקות אחרי, הגיע האמבולנס. הרופאים נכנסו, בדקו את חיה. אחד הרופאים הריח את הכוס.
יש לה הרעלה בציאן, אמר. רמת ריכוז גבוהה מאוד. היא במצב קומה. הסיכויים קטנים.
אלון נעמד חיוור, רועד.
אין לי מושג איך זה קרה רק הכנתי קפה
איפה אתם שומרים קפה? שאל הרופא.
בארון הוא חדש, קניתי אתמול
תראה לי.
הלכנו למטבח. הרופא פתח קופסה, הריח.
אין כאן ציאן. מישהו שיבץ אותו בכוס או במים.
המשטרה הגיעה כחצי שעה מאוחר יותר. החקירה החלה.
אתה האחרון שנגע בכוס, אמר הבלש, מביט באלון. ואתה המוזג.
לא עשיתי שום דבר רע! קרא אלון. אני אוהב את אימי!
ואת האישה? שאלה הבלש, פונה אליי.
שקטתי.
אחר כך, כשהמשטרה לקחה את אלון לחקירה, נשארתי לבד בבית. בכף המבט של המטבח נראתה אותה הכוס שוב. הלכתי, נגעתי בה, ובתחתית מצאתי שכבה דקה של משחה לבנה. לא נשטפתי אותה. שימשתי אותה בתיק והסתרתי בארון.
שלושה ימים אחרי, חמותי מתה. הרופאים אמרו שהרעלה בציאן קיבלה תאים במוח תוך דקות ספורות.
בקבר, אלון היה חיוור, עיניים נפוחות, נושא משא של אשמה. אבל בעיניו לא היה עצב, אלא הקלה.
לאחר הקבורה, אלון ניגש אליי.
שמעי, אמר, יודע מה אתה חושב. אבל לא הרגתי את אמא. רציתי הוא השתתק, לחש: רציתי להרוג אותך.
לא התפלאתי, רק הנהנתי בראש.
למה?
כי את יודעת הכל, אמר. את יודעת על הכסף, על הביטוח, על החובות שלי. אני שיחקתי בקזינו והפסדתי הכל. אם תעזבי, תלקחי חצי הדירה. ואם תמותי, אקבל חצי מיליון שקלים מביטוח החיים. זה היה מספיק להתחיל מחדש.
והאם?
אמא התחילה לחשוד, קראה ליודעיי, איימה לספר לך. רציתי להסיר אותך אבל לא חשבתי שאמא תשתה את הקפה שלי.
הסתכלתי עליו, על האדם שחייתי איתו חמש שנים, אהבתי, האמנתי בו.
היית הורג אותי, אמרתי.
כן, השיב. הייתי. אבל לא רציתי שהאמא
לך, רצנתי. תעזוב את הבית שלי ואל תחזור יותר.
הוא הלך, סגרתי את הדלת. התקשרתי לעורך, הגשתי תביעה על גירושין, נתתי למשטרה את הכוס. המומחים האשישו: ציאן חומצה נשאר בכוס, טביעות אצבע רק של אלון.
חודש אחרי, הוא נעצר. המשפט נמשך שלושה שבועות. הוא לא כסחט את רצונו להרוג אותי, אבל טען שלא תכנן למות את אמו. בית המשפט קיבל זאת כהקלה, והסתיים במאסר של 15 שנה במאסר קשה.
הזזתי לגור בעיר אחרת, שוכרת דירה קטנה על שפת האגם. קניתי מכונת קפה משלי. עכשיו אני מבשלת קפה לבד, טבעי, בלי קינמון, בלי חלב. ובכל פעם לפני שאני שותה, מריחה בקפדנות.
כי ריח שקד מר הוא יותר מניח זה אזהרה, קול אינסטינקט שמזכיר: תיזהר, כאן מוות.
לא מפחדת יותר. הפכתי זהירה.
לילות לפעמים חלמתי על חמותי, עומדת בדלת, מחזיקה כוס, מביטה בי לא במשנאה אלא ברחמים, ולוחשת: היה עליך ללכת קודם.
מתעוררת בטליות, הולכת למטבח, שותה מים, מביטה מהחלון. בחוץ חשכה ושקט.
אבל אני יודעת, שם בחוץ, מאחורי השקט, יש אנשים שמחייכים לי מהשולחן, אומרים אוהב אותך, ובפנים חושבים: אם תיעלמי, זה יהיה טוב.
אני חיה. אני נושמת. אני מביטה קדימה.
ואף פעם לא אשכח את הבוקר שבו ריח השקד המר הציל לי את החיים.
***
שנתיים עברו.
פתחתי בית קפה קטן על קצה האגם, קראתי לו שקד. על השלט כתוב: קפה עם נשמה, בלי מרירות.
הלקוחות שואלים למה השם.
מחייכת אומרת:
פשוט אני אוהבת שקד.
וּמזיגה של קפה טרי, בלי ריח. בלי פחד. רק תקווה.
אם מישהו מציע לי קפה שלא עשיתי בעצמי תמיד אומרת לא.
כי בפעם ההיא בחרתי בכוס, וזה הציל לי את החיים.
