שָׁחַר זאת הייתה הפעם הראשונה שלי נישאתי בגיל חמישים וחמש. עברו כבר חמש שנים מאז שהיום שבו חגגנו את החופה. היום אני שמונהים, ובעלי, יוסף, תשעים. אין בזה דבר מפתיע היום הכל יכול לקרות. המעניין הוא שלפני זה זו הייתה הנישואין הראשונה שלי, וגם עבורו הייתה זאת הראשונה.
תארו לעצמכם, לא רציתי להתחתן. אף פעם! לפני שהייתי בת עשרים, נברח ממני בחור שהייתי מאוהבת בו עד הלב יובל. הוא הלך כשאני בחמישי של ההיריון. בתחילה, אדוני, רציתי לשים קץ לחיי. אך אספתי כוחות ונשבעתי שלא אתחתן לעולם. לא רציתי שמישהו אחר, שעלול להיעלם ברגע הראשון של משבר, יהיה לצידי.
שמרתי על ההבטחה. בתי גדלה, נישאה, נולדו נכדים, ואני, כמו חמור עיקש, נשאתי חיי הבדידות. גברים ניסו לדעת עלי, רבים מהם, אבל האופי שלי הוא כשאחליט משהו אינני מתהפכת. הבדידות הפכה אותי קשוחה, לא נראית כ”אישה” לפי הקונצנזוס.
אבל הגורל, הוא משעשע. ואני רוצה לספר איך סוף סוף גבר אחד הצליח להביא אותי למזבח.
כאשר פרשתי לגמלאות, כמו רוב הפנסיונרים, התחלתי לשתול גינה. נותר לי מהוריי בקוטג’ קטן עם חלקת אדמה בעמק קיבוץ לוטם. הגעתי לשם ברכבת קלה, נסיעה של כשעה, ובכל פעם לקחתי איתי חוברת תשבצים כך הזמן עבר מהר.
יום אחד, בתחנת הרכבת, נעלמו אל תוך הקרקעות של קרון שני גבר עם אשתו במראה של זוג נשוי וגם זקן קטן. תחילה כולם שמרו על שתיקה, ואז שמעתי את האישה מדברת בחשאי:
יובל, אולי נבקר את הילדים ונעזור להם? אתה סבא
קולה נקטע בצלצול של הגבר:
מה אתה מדברת, טיפשה? איך אעבור לפני חבירים כאלה?!
הוא המשיך לבזות את האישה והילדים במילים קשות. בעיניי נדד מבט ונסגרתי. זה היה יובל. אותו יובל שהשאיר אותי בהריון. הוא כמעט לא השתנה, רק קמטיו הפכו עמוקים יותר והפנים שלו נראו קשות יותר. יובל לא הכיר אותי, אך הבחין במבטי וקרא:
למה את מציצה? תפני מה, שלא אפגע בעיניים שלך!
גופי כמעט נפרד. פתאום התפרק הרגע. האיש הקטן שיושב מולי קם בנחישות ועמד בין אני ובין יובל:
אם לא תפסיק לשפוט נשים, תתמודד איתי. גבר שמדבר כך עם נשים אינו גבר, אלא אפור. אני אקח אותך בריבוע השעיר!
הייתי בטוחה שיובל יפגע בו. במקום זאת הוא התעקל, משוך כתפיו ולחש משהו. נפלתי על המציאות לפניי לא היה גיבור, אלא קוֹטָשׁ חפשי שמסוגל להרים קול רק כלפי נשים. ובזכותו שבורתי את חיי? דמעות ירדו לעיניי, והזמן עבר כמו סרט במהירות שלושים שנה ברגע של כמה דקות.
בזמן שנגענו בתחנה הבאה, יובל וגרושתו ירדו, ואני התפרקתי בדמעות. הייתה תחושה ריקה וקשה בלב.
אפילו דמעות אינן משחיתות את יופיך, אמר בחיוך המגן שלי. מעתה הוא לא נחשב לי לקטן. לפניי עמד גבר אמיתי. שמו עמוס ברק, לשעבר חייל.
כך נפגשנו, ולפעם הראשונה אחרי שנים רבות חשתי רצון להתחתן. רציתי להיות האישה האהובה.
כך קרה.
עמוס וּשָׁחַר שמחים מאוד. החיים, כפי שגילו, מניחים חוכמה במקומות הכי בלתי צפויים. איננו חשוב כמה שנים יש לנו, משום שגם באביב החיים יכולה להופיע אהבה אמיתית ולתת לנו שמחה עמוקה.
הלקח: לא משנה באיזה גיל, האהבה יכולה לזרום ברגע שבו אנו מוכנים לקבלה, והחיים מזכירים לנו שתמיד יש פתח להתחלה חדשה.
