היום אורי ביטל את הטכנאי ואת משלוח הצינורות. “את תשבי בסוף שבוע בלי מים – תביני מי הגבר בבית הזה.”
זה מה שאורי צעק לעברי בטון של אדון קשוח ששולל מעבדיו את זכותם למים מתוקים.
“בסוף השבוע הזה אני נוסע לאמא. אנוח מהבקשות הנצחיות שלך. תנסי פעם אחת לפתור בעיות גבריות בעצמך. שהחיים ילמדו אותך להעריך את מי שסוחב את הבית הזה על הגב.”
הוא עמד במסדרון עם תיק נסיעות ארוז, מפיח חזה כאילו מתחת לג’קט מסתתר עיטור על הצלת הגלקסיה.
אורי במשך שנים הציג כל נורה שהבריג כהישג לאומי, וכל קבלה מחנות חומרי בניין כתעודת הצטיינות.
עכשיו הוא חיכה שאפרוש ידיים ואשתלה על רגלו, מתחננת שלא יעזוב אותי לגורלה של מערכת המים המקולקלת בקוטג’.
שתקתי, העברתי מבט מנעליו המבהיקות אל הכלוב בפינת החדר.
שם, על המוט, ניקה נוצות פוארו – תוכי אפור גדול, התובע הנוצה האישי שלי עם זיכרון פנומנלי לטיפשויות של אחרים.
פוארו הביט באורי בעין צהובה עגולה ונחר נחירה משמעותית.
“לך לדרכך, אורי,” עניתי בשלווה. “שינוי עיסוק הוא המנוחה הטובה ביותר.”
אי-החלפות גברית היא מוצר מתכלה ביותר: ברגע שאתה מסתדר בלעדיה, היא הופכת לנחיתות מקצועית.
אבל אורי עוד לא ידע את זה. הוא נחר בקול רם, טרק את דלת הכניסה עד שהטיח מהתקרה התפורר, ונסע אל השקיעה – לאמא שלו, שושנה.
ברגע שצעדיו דעכו במדרגות, הדלקתי את המחשב.
ההזמנה לתיקון נרשמה על המספר שלו, אבל התשלום היה מכרטיס משותף.
בהיסטוריית החיפוש במחשב, שבעלי שכח לכבות בהתלהבות הדרמטית של עזיבתו, הייתה תלויה חשבונית שבוטלה למשאבה חדשה, צינורות ואביזרים.
ולצדה – דף פתוח של התכתבות.
נעצתי עיניים במסך, והחיוך הקל שלי התחלף במהירות לזעם קר.
בהודעה לחבר-ספק הייתה רשומה שורה קצרה מבעלי: “תנו לנועה לשבת יומיים בלי מים, ואז היא תסכים לכל מחיר.”
אורי לא רק רצה להשאיר אותי בלי מים בסוף השבוע, כדי לחזור בניצחון כמושיע על סוס לבן.
הוא הזמין חומרי בניין מהמשרד של חבר מבית הספר במחיר פי שלושה ממחיר השוק.
כלומר, “ראש המשפחה” הזה תכנן לא רק לערוך לי הצגת עונשין של חוסר אונים, אלא גם להוציא מתקציב המשפחה ארבעים וחמישה אלף שקל על מה שבחנות חומרי הבניין הקרובה עלה לכל היותר חמישה עשר אלף.
הרחמים על בעלי התאדו לחלוטין. התחיל חשבון פשוט.
בשעתיים מצאתי ספק ישיר דרך בסיס הסיטונאים. בשלוש דקות סיכמתי על משלוח לשבת בבוקר.
עוד רבע שעה לקח למצוא בפורום המקומי טכנאי הגון – דוד ויקטור – שהסכים להתקין הכל במחיר סביר, לא במחירים האסטרונומיים שבעלי נהג לרשום תחת “מורכבות העבודה הגברית”.
סוף השבוע בקוטג’ עבר לא רק ביעילות, אלא בהנאה צינית מיוחדת.
בשבת דוד ויקטור הביא הכל לפי הרשימה, התקין משאבה חדשה, החליף את חיבורי הפלסטיק, החליף אביזרים והפעיל את המערכת.
את המשאבה הישנה, שלכאורה לא הייתה ניתנת לתיקון, הוא פירק מיד מולי, מצא את סיבת התקלה הזעירה (פשוט ניתק מגע) ולקח אותה לעצמו לחלקי חילוף, כשהוא סופר לי חמשת אלפים שקל.
ביום ראשון בשעה חמש אחר הצהריים, הקוטג’ הדיף ריח של דשא טרי שנכסח.
המשאבה החדשה שאבה מים בהתלהבות של סטַחָנוֹבְצִי צעיר, ואני ישבתי על המרפסת, פורשת לפניי קבלות, תעודות אחריות וחשבוניות.
התמונה הייתה מושלמת. חיכיתי לאורחים.
השער חרק בדיוק בשש. בשביל הופיעו שניים.
מלפנים, כמו ועדת ביקורת באזור אסון, צעדה שושנה. מאחוריה, עם מבט עגום של אטלנטי עייף, נגרר אורי.
הם ציפו לראות חורבן, ערוגות יבשות ואותי מתעלפת עם מפתח שוודי ביד.
“נו, נועה?” התחילה שושנה, עוד לפני שהגיעה למרפסת. קולה נטף בדבש רעיל. “הבנת עכשיו שגבר בבית זה הראש? אישה בלי בעל, כמו שאומרים, תתבלבל במסמר הראשון! אוריקו כל כך דאג, כל כך דאג, כל סוף השבוע לא מצא מנוח…”
באותו רגע, מהחלון הפתוח של הסלון, שם עמד הכלוב שהועבר לקיץ, נשמעה קרקור צורמני ועליז של פוארו:
“הראש נסע! מים באו! הראש נסע!”
שושנה נשתתקה כמו זמרת ששכחה את הפלייבוק.
אורי מתח את צווארו ובהה בברז החדש שעל קיר הבית, שממנו, מנצנץ בשמש, טפטפו מים בעליזות.
משפחה היא כמו סירה, שבה אחד חותר בשקט והשני מבקר בקול רם את זרימת המים, בטוח שהוא הקפטן.
“מה יש לכם, שושנה?” אפילו לא קמתי מהכיסא. “שום בלבול. הכנסו, שבו. מים יש, צינורות הוחלפו, לחץ מצוין.”
“איך… הוחלפו?” בעלי מצמץ. “מי עשה? את לא מבינה בזה כלום! בטוח רימו אותך במאה אחוז!”
פוארו, שחש בקהל אסיר תודה, התקרב אל הסורגים, הניד בראשו ושלף את הטirade הבאה, כשהעתיק את האינטונציה של בעלי עד לפרט האחרון של ההתפארות:
“היא תזחל לבד! בלעדיי היא תאבד! שתחווה! שתחווה! גיבור הספה!”
אורי החוויר. שושנה הסתובבה בתמיהה אל החלון:
“אורי, מה הציפור הזו מקשקשת?”
“הוא שמע יותר מדי טלוויזיה,” ניסה אורי להתגונן ברחמים, נסוג אל השער.
החשיבות המנופחת שלו התפוגגה לעיניי, מפנה מקום לפאניקה גלויה.
אבל את התובע הנוצה אי אפשר היה לעצור.
“תגיד לאמא! תגיד לאמא! נועה לא תצליח!” חתם פוארו, ואחריו צחקוק מבבי ומגעיל, שבו אפשר היה לזהות בוודאות את הצחוק של אורי אחרי בקבוק בירה.
על המרפסת השתררה דממה כזו שנשמע זמזום הדבורה מעל הערוגה.
פניה של שושנה האדימו כסלק. סוף סוף הבינה את עומק התסריט של בנה: הוא לא “דאג”, הוא ארגן חבלה מכוונת כדי להתנשא על חשבוני בנוכחותה.
“ועכשיו למי רימו את מי,” לקחתי את הניירות מהשולחן והזזתי אותם בקצהו, קרוב לבעלי שהתכווץ.
“הנה האומדן שבוטל שלך. ארבעים וחמישה אלף על חומרים מהחבר שלך. והנה הקבלות שלי. חמישה עשר אלף על הכל עם משלוח. ועוד חמשת אלפים מדוד ויקטור על המשאבה ה’מתה’ שלך.”
הפסקתי, מביטה בבעלי מסתיר עיניים.
“ובסך הכל, אורי: העזרה יקרת הערך שלך הייתה עולה לתקציב שלנו שלושים אלף שקל הפסד נקי.”
אורי בהה במספרים בעיניים זכוכיתיות. הוא פלט שפתיים בחוסר אונים, אבל מילים לא יצאו.
“אורי… אז רצית לקחת מנועה דרך החבר שלך פי שלושה?” שאלה שושנה בשקט.
היא כל כך אהבה את המילה “גבר”, שבפעם הראשונה הערב לא מצאה היכן להניח אותה.
כשאיבדה את הקלף המנצח שלה – הבן הגאון – שושנה קמטה שפתיים עד שהפכו לזנב תרנגולת, והסיטה מבט. להגן על גבר שנתפס בהתפארות ובבזבוז – במפת העולם שלה זה לא התאים.
קמתי, נשענת על השולחן בידיי, והבטתי ישר בעיני בעלי.
אחר כך אספתי את הניירות מהשולחן והכנסתי את הקבלות שלי לתיקיית פלסטיק שקופה יחד עם האומדן שבוטל.
“זה יישמר עכשיו בתיקייה ‘החלטות גבריות’. להיסטוריה. כדי שבפעם הבאה שתרצה ללמד אותי על החיים, יהיה לנו מיד ספר לימוד.”
בעלי פתח פה, אבל עצרתי אותו בתנועת יד.
“תקציב המשפחה לא מאכיל יותר את החברים שלך. שום אומדן, שום טכנאי, שום החלטה גברית בלי ההסכמה שלי. אתה רוצה להיות ראש הבית? קודם תהיה מועיל, לא מזיק. וכל עוד אתה מייצר רק מילים ריקות וגירעון כספי, תעשה מה שאני אומרת.”
הסתובבתי והלכתי לתוך הבית. מאחורי לא נשמעו מחאות ולא ההרצאות הרגילות על תפקיד האישה. רק נשימה כבדה ומשפילה.
כבר נגעתי בידית הדלת, כשמהחלון שוב נשמעה קריאה שמחה של פוארו, ששמה נקודה סופית ושמנה בסיפור הזה:
“גיבור הספה! תראה חשבונית! תראה חשבונית!”
