העץ העתיק של האגוז היה כבול, אך עדיין עומד יציב במרכז חצר בית הספר הכפרי של קיבוץ רמת אלון. אף אחד לא זוכר מתי נוטעו אותו, אך כולם משותפים על כך שהוא ישן מהמחנך.
דוד, השומר, מטפח אותו כאילו היה סבא מעץ. כל סתיו הוא אוסף את עלי העץ בעדינות, ובאביב בודק שהענפים אינם כוללים מסמרים חלודים משעשועים ישנים או קרשיים שנשכחו.
העץ הזה ראה יותר הפסקות משחק מאיתנו יחד נהג לומר.
באיזור השבוע הראשון של הלימודים, הגיעה צילה, ילדה בת תשע שהגיעה זה עתה למושב. היא הייתה שקטה, רצה להישאר בפינה של החצר ולצייר במחברת שלה. דוד שם לב אליה.
את לא משחקת עם האחרים? שאל אותה.
הם לא מכירים אותי השיבה מבלי להרים את מבטה ולא בטוחה אם אני רוצה שהם יכירו.
דוד לא לחץ עליה, אך באותו אחר הצהריים החל לעבוד על משהו. הוא אסף קרשי עץ ישנים, חבלים וכלים שהושאלו משכניו. כל ערב, אחרי שעזבו הילדים, עלה לעץ האגוז והוסיף פריט קטן: מעקה, חלון קטן, ספסלון קטן.
לאחר שבוע, נבנה קן עץ קטן, מוסתר בין הענפים התחתונים.
כאשר צילה חזרה לביתה באותו בוקר, קרא אליה דוד:
רציתי להראות לך משהו.
היא עקבה אחריו בחשש. מול דלת העץ המוטבעת בענפים, היא נדהמה.
זה בשבילך אם תרצי אמר הוא כאן אפשר לצייר, לקרוא או פשוט לחשוב. אף אחד לא יעלה ללא רשותך.
צילה עלתה, שמקה את מחברתה על הספסל והביטה דרך החלון העגול. מהעמד הקטן, העולם נראה קטן יותר ובטוח יותר.
לאט לאט היא החלה להזמין חברים. תחילה חברה שלחה לה עיפרון צבעים, אחר כך ילד לימד אותה כיצד לקפל מטוסי נייר. קן העץ הפך למקלט קטן של חברות.
יום אחד סופה חזקה אברה על המושב. ענפי האגוז התנפצו כאילו רוצים להתפוצץ. דוד, מודאג, רץ לחצר לבדוק שהקנה יעמוד.
צילה יצאה רטובה עד העצם.
הכל בסדר? צעקה היא ברוח.
אני חושב שכן, אבל עדיף שלא תעלי.
כאשר הסערה חלפה, הקן נותר, אם כי חלק מהגג נשבר. דוד נשף הקלה, אך לפני שהספיק לתקן, הילדים התארגנו. כל אחד הביא משהו: קרטונים, בדים, צבעים, חבלים. ביחד שיחזרו את המקלט.
על הקיר צבעו משפט שצילה כתבה בכתב ברור:
תמיד יש מקום למישהו נוסף.
שנים חלפו, וקן העץ עבר מדור לדור. דוד הזדקם, וצילה גדלה, הלכה לעיר והפכה לאדריכלית.
עשר שנים לאחר מכן, חזרה למושב לבקר את סבתה. חצתה את בית הספר וראתה שהעץ עדיין עומד, והקנה שלמה, אם כי מעט שחוקה.
נמצאה את דוד יושב על ספסל.
ידעתי שתחזרי אמר בחיוך.
באה לתת לך תודה השיבה היא חשבתי שזה הפעם הראשונה שבה הרגשתי ממש בבית.
דוד הביט בה בגאווה.
זה לא היה הקנה, צילה. את היית. רק חיפשת מקום שבו תזכרי.
באותו היום, צילה נשבה שהן באיזה מקום שתהיה, תבנה תמיד מקומות שבהם אנשים ירגישו בטוחים.
כי קן העץ לא היה רק עץ וברגים: הוא הוכחה לכך, שלפעמים, מחווה קטנה יכולה לשנות חיים שלמים.
