הייתי עד לעובדה שמריה מצאו את יוליה במצב של הרגשה תמידית כזרה בתוך הבית שלה. אימה הייתה ברורה: היא העדיפה את שני האחיות הגדולות ריבקה ותמר ונתנה להן חום ואהבה הרבה יותר ממנה. הפגיעה הזאת נשבה בלבה של יוליה, אך היא החזיקה בכעס בפנים, מנסה כל הזמן לרצות את אימה ולהשיג לפחות פיסת אהבה קטנה.
אל תחלומי אפילו לשוב לחיות איתי! הדירה תלך לאחיותייך. ואת מראה לי את העיניים כמו גוזל זאב מאז הילדות. אז חיי איפה שבא לך! כך אימה זרקה את יוליה מהבית ברגע שהגיעה לגיל שמונה עשרה.
יוליה ניסתה להילחם, להסביר כמה זה לא הוגן. ריבקה הייתה רק שלוש שנים חכמה מתוכה, ותמר חמש. שתיהן סיימו את הלימודים באוניברסיטה שהמימון למנה לא היה נדרש, ולא נאלצו להתרוצץ אחרי עצמאות. אבל יוליה תמיד הייתה המובד החיצוני. למרות כל המאמץ שלה להיות טובה, במשפחה היא אהובה רק ברמת משטח אם אפשר לכנות זאת באהבה. רק סבה, זאב, היה מתומך. הוא היה זה שלקח את בתו החודשית לאמא אחרי שבעלה בורח ונהפך לחלק בלתי ניתן למעקב.
אולי אמא מודאגת מהאחות שלי? אומרים שאני מזכירה אותה מאוד, חשבה יוליה, מחפשת נימוק להתנהגות הקרירה של אימה. היא ניסתה כמה פעמים לשוחח בכנות עם אימה, אך כל שיחה הסתיימה בפרץ או בטורטת.
סבה היה עמוד התווך שלה. הזיכרונות הטובים ביותר שלה קשורים לכפר שבו בילו קיץ אחרי קיץ. יוליה אהבה לעבד בגינה, בחלקת הירקות, ללמוד לחלב פרה, לאפות פאי כל דבר שיעכב את חזרתה לביתה שהיום בפעם הראשונה נחשפה בו בתלונה וביקורת.
סבא, למה אף אחד לא אוהב אותי? מה חסר לי? קראה לעיתים, מנסה לא להיכנס לבכי.
אוהב אותך מאוד, ענה בקול רך, בלי להזכיר את אימה או את האחיות.
הקטנה יוליה רצתה להאמין שיש לה אהבה, רק בדרך מיוחדת אבל בגיל עשר סבא נפטר, ומאז המשפחה טיפסה עליה יותר. האחיות ביקרו בה, ואמא תמיד נקטה עמדה איתן.
מאותו רגע היא לא קיבלה דבר חדש רק בגדים משומשים מריבקה ותמר. הן קלעו לה:
הנה, איזה חולצה אופנתית! נגב קירות או למה? לכל מה שצריך!
וכאשר אימה קנתה ממתקים, האחיות אכלו אותם והותירו רק הקופסאות:
קחי את הקופסאות, חמודה!
אמא שמעה את הכל ולא נגדה את הילדות. כך גדלה יוליה כגוזל זאב מיותרת, מבקשת אהבה מאנשים שרואים בה משוא למשהו יותר מאשר ערך. ככל שהיא השתדלה להיות טובה, כך יותר הם שנאו אותה.
ביום ההולדת ה18, כשאמא זרקה אותה, מצאה יוליה עבודה כמתאמת בבית חולים. עמידה ועבודה קשה הפכו לשגרה, ולבסוף קיבלה משכורת, אפילו קלה כמה שקלים. במקום הזה לא נגדה אף אחד. אם אינך נפגש עם קנאה כאשר אתה מתנהג בטוב זה כבר צעד קדימה. זה מה שחשבה.
המעסיק אפילו הציע לה מלגה והשתלמות כדי להיות רופאת ניתוח. בעיירה הקטנה, רופאים מומחים חסרים, והיא כבר הראתה כישרון בעבודה כאחות.
החיים קשים. בגיל עשרים ושבע, לא נותרו לה קרובים. העבודה הפכה לכל חייה היא חיה למען החולים שהיא מצילה. אך הבדידות לא הלכה: היא גרה במתקן קיבוץ, לבד, כמו לפני.
ביקור באמא ובאחיות היה מאכזב קבוע. היא נרתעה להגיע. כולם היו בחוץ מעשנים ומשוחחים, והיא הייתה על המרפסת בוכה.
יום אחד, בזמן כזה, ניגש אליה קולגה מתאם מרדכי:
למה אתה בוכה, יפה שלי?
איזו יופי אל תתלעג לי, השיבה יוליה בשקט.
היא הרגישה עצמה כעכבר אפור, לא שם לב שכעת, כמעט שלושים, היא הפכה למרימה בלונדינית חמודה עם עיניים כחולות וקרן חודרת. ההתבגרות נעלמה, הכתפיים מתיישבות, ושערה הקצר, קשור בקוקייה קפדנית, רוצה לברוח.
את באמת יפה! תכבדי את עצמך ואל תטהי ראש. חוץ מזה, את רופאת ניתוח מבטיחה, והחיים שלך נבנים יפה, חיזק מרדכי.
מרדכי היה איתה כמעט כשנה וחצי, לפעמים נותן לה שוקולדים, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהם מדברים באמת. יוליה בכתה וסיפרה לו הכול.
אולי תתקשר לד״ר עמוס כהן? הוא הציל אותך לאחרונה, מטפל בך יפה ויש לו הרבה קשרים, הציע מרדכי.
תודה, מרדכי, אנסה, ענתה.
ואם זה לא יעבוד, נוכל להינשא. יש לי דירה, לא אפגע בך, הוזה במזילות.
יוליה הלכה לבזול וחשבה שהוא רציני. הוא ראה לא יתום מצער אלא אישה ראויה לאהבה.
טוב, אני אשקול את זה, חייכה, והרגישה לראשונה זמן רב שהיא לא סתם עובדת קפדנית אלא צעירה יפה עם עתיד פתוח.
באותו ערב חייגה יוליה למספר של ד״ר עמוס כהן:
שלום, זו יוליה, הרופאה. קיבלת את המספר שלי ואמרת שאוכל לפנות אליך אם יהיו בעיות
יוליה! נעים מאוד שהתקשרת! איך את? בואי ניפגש, נשתה תה ונשוחח על הכל. אנחנו, המבוגרים, אוהבים לשוחח, השיב הרופא בחמימות.
היום הבא היה יום חופשה של יוליה, והיא הלכה לבקר אותו מייד. היא סיפרה בכנות על מצבה וביקשה אם הוא יודע על מישהו שצריך מטפלת במקלט.
את מבינה, ד״ר עמוס, אני רגילה לעבודה קשה, אבל עכשיו אני מרגישה שלא יכולה יותר
אל תדאגי, אנצ׳קה! אוכל להקנות לך משרת ניתוח במרפאה פרטית ותחיי איתי. בלי אותך אני לא אהיה כאן, אמר.
ברור, ד״ר עמוס, מסכימה! והמשפחה שלך לא תתנגד?
המשפחה שלי רק באה כשאני רחוק. הם דואגים רק לדירה, השיב בעצב.
כך חיו יחד. שני שנים עברו, ורומנטיקה פרחה בין יוליה למרדכי, הרבה פעמים עם כוס תה. אבל ד״ר עמוס לא אהב את מרדכי ולעולם לא הפסיק להזכיר ליוליה:
סליחה, יקירתי, מרדכי בחור טוב, רק חזק מדי ורגיש מדי. אל תתמסרי אליו יותר מדי.
אה, ד״ר עמוס זה כבר מאוחר מדי. כבר החלטנו להתחתן. הוא אפילו הציע לי לפני שנתיים, ועכשיו אני בהריון, הודיעה יוליה בשמחה, כמעט זוהרת. אבל אתה עדיין חשוב לי! אבקר כל יום, אתה כמו משפחה לי.
טוב, אניות אני מרגיש חולה. מחר נלך למרשם ונרשום בית בכפר על שמך. תמיד אהבת חיים בכפר, אולי זה יהיה הדצה שלך או שתוכלי למכור אם תרצי.
הוא היסס, לא סיים את המשפט, וקמץ.
יוליה נסתה: זה יותר מדי, הוא יחיה זמן רב, טוב יותר לשים אותו בירושה לילדים. למרות שבשנתיים האחרונות ביקרו אותו רק פעם אחת. ד״ר עמוס נחרץ.
היא נדהמה לגלות שהבית נמצא בדיוק בכפר שבו חי סבה האהוב! הבית הישן נחרב, הקרקע נמכרה, וכעת זרים גרו שם. אבל הידיעה שיש לה פינה קטנה משם עוררה זיכרונות חמים.
אני לא ראויה לזה, אבל תודה רבה, ד״ר עמוס! היא הודתה.
דבר אחד: אל תגידי למרדכי שהבית על שמך. אל תשאלי למה. אפשר לבקש ממך זאת?
הוא ניגן ברצינות, והיא הנהנה, מתחייבת לשמור על הסוד. איך להסביר למרדכי את מקור הבית נשאר תעלומה, אך אפשר לומר שהיא נעלה עם אימה.
בהמשך גילתה שהד״ר עמוס, בנוסף לשבץ, סובל מסרטן. הוא דחה ניתוח. בסיום, יוליה ארגנה לו את ההלוויה ועברה לגור עם בעלה העתידי.
הבעיות החלו בחודש השביעי של ההריון הם חיו יחד כבר חצי שנה.
אולי תעשי קצת עבודה לפני שהילד נולד, הציע מרדכי.
באותו זמן היא הפסיקה זמנית לעבוד במרפאה שד״ר עמוס קיע לה בתור. היא חשבה לחיות מחסכונות, מבוססת על תמיכת מרדכי. אבל דבריו פגעו בה.
אולי ענתה בחוסר וודאות. היא קנתה את הקניות, ומרדכי התנהג קפדן. אבל העובר בבהו, והיא לא רצתה לוותר על החתונה.
שבוע לפני החתונה, כשמרדכי לא היה בבית, נכנסה אל הדירה אישה זרה עם מפתח משלה.
שלום, אני לנה. מרדכי ואני אוהבים זה, והוא רק מפחד לומר לך. אז אגיד זאת: אינך נדרשת יותר, אמרה בחזקה ובביטחון של בלונדינה גבוהה ודקה.
מה?! החתונה באה בעוד כמה ימים! כבר שילמנו הכול! ירדה יוליה משועה. היא שילמה רוב ההוצאות למפגש קטן בקפה.
יודעת, אין בעיה. מרדכי יתחתן איתי. יש לי קשרים ברשם, נסדר הכל מהר, קראה לנה כאילו זה כבר מתוכנן.
לנה לא תכננה ללכת. כשמרדכי הגיע, הוא רק לחש:
יוליה, סליחה כן, האמת. אתעזור עם הילד, אבל לא אוכל להינשא לך.
נעשה בדיקת אבהות, הוסיף לנה, מניחה יד על כתף מרדכי.
בדיקת אבהות? את האחת והיחידה שלי! קראה יוליה ורתטה אליו.
היא תגרד אותך, חמודה! היא כמעט שלושים אבל מתנהגת כמו ילדה, קראה לנה בחיוך משעשע.
מרדכי נשאר שקט, לא הגן על יוליה, רק מביט למטה. היה ברור שהכל תלוי בלנה; הוא רק צופה פסיבי.
יוליה ארזה את חפייה. אין טעם להילחם באיש שמוותר בקלות. לנה הוסיפה שהיא ומרדכי הכרו לפני שנים היא הייתה נשואה אז ומאוד חופשית עכשיו. יוליה הייתה רק תחליף זמני עד שהאישה החלומית תגיע.
היא יכלה לדרוש תשובות ממרדכי, אבל מה הטעם אם הוא משאיר את לנה לעשות זאת במקומו?
אז הבית הזה באמת נוח, חשבה.
הבית באמת היה, למרות שאין בו מים זורמים. התנור היה מצוין סבה לימד אותה הכל לחיים בכפר. הוא היה בר-מגורים. איך תלד לבד? עדיין היה זמן, היא תמצא פתרון.
העץ היה מלא, המלאי של הפחמים היה שלם מציאת אמיתית בחורף קר!
טוב שהיה לד״ר עמוס שהכיר לה מראש את השכנים כבעלה החדש של בתו. אין שאלות מיותרות.
יוליה, כמובן, התקשרה לאמא ולאחיות. כמו תמיד, הן לא הפתיעו הציעו לתת את הילד למוסד ובפעם הבאה לא תסתכלי על אף אחד לפני החתונה. הן גם משוחחות על כך שמרדכי לא החזיר לה את הכסף מהחתונה, חצי משלה.
אף אחד לא ידע על הבית. כעת יוליה יכלה להתחבא מכל ולקחת נשימה.
הטמפרטורה הייתה קפואה; היא לא הסירה את המעיל הנפח. כשחפצה ברכבת הפחמים בתנור, הרגישה שהפוקר פגע במשהו קשה.
הוציאתה את הכפפות ומשכה תיבה מעץ שחסמה את העצים. על המכסה נכתב בגדול: ליה, זה בשבילך. היא הכירה מייד את הכתב של ד״ר עמוס.
בתוכה תמונות, מכתב וקופסה קטנה. ידיה רטטו כשהיא פותחת את המכתב וקוראת:
יקירה אנצ׳קה! עליך לדעת שהייתי בן דוד של סבך. הוא ביקש ממני לדאוג לך.
במכתב מתגלה שבשנים קודמות הייתה ריצת קונפליקט בין סבך לד״ר עמוס, אבל לפני המוות הוא מצא אותו וביקש ממנו למצוא אותך אחרי שתהיי בת שמונה עשרה. הוא גם השאיר לך ירושה שהבת שלו לעולם לא תוותר עליה.
ד״ר עמוס לא מצא אותך מייד האמא והאחיות החבאו את הכתובת. גורל הפגיש אותם בבית החולים כשהוא בחולה ואת הרופאה שלו. הוא רצה לספר לך מוקדם יותר, אך לא היה זמן. אז הוא החליט לתת לך את הבית שסבך קנה ממנו בחייו, בידיעה שהבת שלו לא תתן דבר לנכדה.
במכתב נוסף נחשף שהאמא שלך איננה האמא הביולוגית. את בת של האחות המותפת שלך, אותה אהבה וכעס. בתמונה אימא צעירה, אבא, מחייכים ומחזיקים ילדה קטנה. את נשארת בחיים כי היית עם סבך ביום התאונה.
בתוך הקופסה היו חמשת אלפי שקלים שהשאיר סבך. מגעם חימם את לבה. דמעות זלגו על לחייה. עכשיו היא והילד בטוחים!
כשהדלקה את התנור, הרגישה שכל הפחדים, הבגידות והקנאה נשרפים. היא תתחיל מחדש בשביל הילד ובשביל עצמה.
בהמשך היא תסלח למי שפגע בה, אבל היא נגמרה עם כולם. הבית הזה יהיה מקלטה.
ד״ר עמוס תמיד אמר שמו של בית טוב צריך להיות של מי שמעריך אותו. הוא בנה אותו בצעירותו בידיו, מהחומר הטוב ביותר.
זה לא בית, זה פלא! יציב למאתיים שנה! הוא חזר ושיח. הכפר נמצא רק שני תחנות באוטובוס.
אכן, השכר קטן, והסיוע לתינוק עדיין לא בטוח. אבל העיקר יש לה גג, חסכונות, מקצוע. היא צעירה, יפה, ויש לה בן!
לראשונה בחייה, יוליה הרגישה שהיא באמת שמחה.
