כאשר ראיתי את הכלב נבוך מונח על הספה, מייד רצתי אליו. באותו רגע נמצא גם הרצועה שהשליכה חוסרזהירות של רונית. מרס הסתכל בעיניים מותשות אל בעליו, מתלונן.
היינו כמעט שניים שלמות שלא מדברנו מאז הריבים שהחלו לפני כשנתיים. רונית אפילו היום לא מצליחה להבין איך סכסוך זעיר הפך למלחמה פתאומית.
רוי ויובל רומשקוב, הבדל גיל של שנה, גדלו יחדיו באותה שכונה בתל אביב, ותמיד הסתמכו על זהותם ההדדית. כל טעות שעשו, חלקו אחריות באופן שווה ולא הושיטו יד לגביהם של אחרים.
הקיבוץ שלנו, שדה אפרים, מתפתח ומשגשג משנתו של הקמתו. ליטל, ראש הקיבוץ, נולד במקום, ובחר בדרך של ניהול חקלאי מקצועי. אחרי שסיים תואר בכלכלה בחיפה, חזר לשדה אפרים ולקח על עצמו פרויקטים רבים, ובחלקו של עשר שנים הפך לראש הנהלת הקיבוץ.
גם בחיים הפרטיים הוא הצליח. רונית, אחרי שסיימה את הלימודים במקצועות הבריאות במכללה, התחילה לעבוד במרפאת הקיבוץ כעוזרת רופא. ליטל לא יכול היה לעמוד במראה של יופי כזה ולא עבר זמן רב שרונית החלה לחוש באותו ענין. הם נישאו והחתונה נחשבה לחגיגה של כל הקיבוץ. יובל שמח בשמחת בתו, אם כי נישואיו עם רונית לא היו חלקים כמו של רונית.
בזמן שרונית הייתה קפדנית במקצת, יובל קיבל ממנה תסכולים, קראו לו “חסר תכלית” או “מתיימר”. אחרי החתונה, הקנאה הפכה את התלונות לדרישות חדשות בית גדול יותר, מכונית יוקרתית יותר, כלב משובח.
יובל נשא את הטענה: “לכולם יש הכול, ולנו אין כלום!” הוא עמל כמה שיכול, ועם זאת לא הצליח למלא את רצונות רונית, שלא נמדדו רק בכסף אלא גם במאמץ.
גם רונית עצמה חשה חוסראושר: לא קיבלה את המתנה של האימהות. בזמן שרונית ניסתה ליצור משפחה, יובל נישא, הוליד בן, אחרי זה בת, ובנה בית מרווח. יובל גם קיבל תפקיד בכיר במועצה המקומית.
הקבוצות המשפחתיות הפכו למקומות של מחלוקות תכופות. בכל ביקור של יובל אצל רונית, רונית מיד התחילה להכתיב לו תנאים חדשים.
הסכסוך הגדול התרחש ביום הולדתו של יובל. רונית הביאה לו ארנב למתנה, וברמת קיבוץ הביא לו מרכבה חדישה. הכול הלך כשורה עד שרונית, שהייתה שיכורה, השתלטה על האירוע וקרענה ברעש:
מה קורה, רוני? זה הכלב איזה קונספירציה? אם אינך רוצה ילדים, נביא לכלב!
רונית ניסתה להרגיע:
נעשה זה, נתרכז אך דבריה לא השפיעו. המחלוקת נמתחה והאורחים התחלקו לשתי קבוצות. ליטל לחש לאשתו ללכת, והם עזבו את האירוע.
שנתיים חלפו. באותו ערב יובל התחיל להתרחק מרונית, הקשר ביניהם הפך למפגשים קצרים ונדירים. במקביל, המתח בין יובל לרונית הלך והחמיר.
בכל ערב יובל הלך להליכה על גדת הנהר עם מרס. שניהם נראו מאושרים: יובל זרק מקל, מרס רץ אחריו, מתיישב לצידו ומקשיב לשיחותיו השקטות.
רונית שמעה על כך משכנים והקיפה, אך לא נקטה בפעולה יובל נותר נואש.
לאחר מרדף נוסף, רונית החלה לשנוא גם את רונית וגם את מרס. כאשר יובל לא היה בבית, היא הוציאה את הכלב מהבית, משאירה אותו בחוץ ולעיתים אפילו הכתה אותו.
השכנות הסקרניות רק הדלקו את האש:
שמעת, רוני, בעלך שוב משוטט עם הכלב על גדת הנהר
אתמול הוא נפגש עם רונית והילדים צחקו ושמחו!
הקנאה של רונית הפכה לבלתי נשלטת. יובל שאל:
רוני, את לא רוצָה למרוס?
מה לי עם הכלב שלך? קראה בקול רם ויצאה מהחדר.
מרס התחבא יותר ויותר מרונית, והקפיץ כשנבהל בכניסתה.
הכל נגמר כשיום אחד, בבוקר, יצא יובל בכעס וקרא:
מספיק עם הקנאה האינסופית הזאת!
רונית, בתסכול, גררה את מרס אל החצר, קשרה אותו למוט, ושיחקה איתו ברצועה. הכלב סבל, אך לאחר שפרקה את הכעס, נזלה הרצועה, ארזה את עצמה ועזבה לנצח.
באותו ערב יובל חזר הביתה ולא מצא את הכלב בפתח. הבית היה מבולגן. ליד הספה מצא את מרס, לכוד במכתפת. הוא שחרר אותו במהירות והלך לשירותי הווטרינר.
רונית הייתה עסוקה עם חבילה, וכאשר ראתה את יובל עם הכלב הדמוי דם בקומו, קראה:
רוני, תעזרי לי ביקש יובל בר desperation.
הם לקחו את מרס למרפאה. רונית בחנה את הכלב בעיון:
מי עשה זאת?
רוני כעס יובל והוריד מבטו.
רונית הנהנה והחלה לתפור את הפצעים, לשטוף את העיניים ולהזין מים.
מאוחר יותר במדרכה, יובל לחישות בהתנצלות:
סליחה, רוניקה
די כבר חייכה העייפה של רונית. ומה עם רוני?
לא, רוני. זה נגמר.
רונית התקשרה לליטל:
ליטלי, תבוא במהירות, בבקשה.
ברגע ששמעה את קולה המותש של רונית, ליטל יצא מיד.
חצי שעה אחרי, הוא היה במרפאה, וראה את שני האחים מחבקים, כאשר מרס ניזע בחולשה, בלי לשאול דבר, רק חייך:
בואו, גיבורים שלי.
הם חזרו הביתה, וקיבלו עצות על טיפול בכלב.
כאשר רונית סיפרה לאמא שלה מה קרה, היא נאנחה:
הם כבר היו צריכים להיפרד מזמן.
היא קפצה והלכה אל בנה לסדר את הבית.
במאמ”ר, יובל ישב, ליטף את מרס, והאם ביקרה, נגעה ביהם:
אתם בחיים?
בחיים יובל ענה.
ריחות של תבשיל בשר וירקות טריים מילאו את הבית. מרס נבע בקול, הוא תנף בזנבו. יובל חייך וקם.
החיים הולכים והמשיכים.
