בבוקר, שמעתי את קולה של אורילי. בעלה, שמעון, מתקרב אליה, מחבק אותה ומלחיש באוזנה:
בוקר טוב, אילה.
הוא נרדם מיד, שותק ונרדם שוב.
אורילי נפתחת בעיניים, שוכבת במיטה ופוחדת לזוז. בליבה קור חורף, למרות שהיום חם וקיץ בחוץ. היא תוהה איך זה קרה, מה השתבש, האם הכל היה בסדר עד כה?
שמעון מתמתח, משמש ביפי ויולל:
אורי, כמה את קרה, אפילו השינה שלי נלקחה ממני. את מרגישה טוב? החום בחוץ, ואת נשכבת תחת השמיכה. אתן לך תה.
שמעון, כאילו כלום לא קרה, מתהלך למטבח ושרז מזמור קצבי.
אורילי שוכבת עוד כמה רגעים, קמה לאט, הולכת לשטוף פנים. רגליה כבדות כעופרת, במוחה רעש לבן. אולי באמת תצטרך תה.
שמעון מבקש פנקייקים. אורילי מביטה בו באכזבה:
אתה קראת לי היום אילה.
מה, חמודה?
שמעון, אל תעמיד פנים שלא שמעת. קראת לי אילה.
זה בטח טעות לשונית, אורי, אילה, זה היה בטירוף של בוקר. את כל כך קרה וקודרת? חח. אני הולך לעבוד רעב.
אורילי משוטטת עוד בבית, מנסה להירגע, מזיפה פרחים, אופרת פנקייקים, מתלבשת במהירות ויוצאת לעבודה של בעלה. אולי באמת שמעה בטעות, אילה אילה.
בקליניקה של שמעון מופיעה מזכירה חדשה. אורילי מרגישה איך הלב שלה מדלג. המזכירה צעירה, יפה ושיער גולעני מתולתל, חזה פסטורלי.
שמעון יורוביץ’ עסוק היום ולא מקבל פניות. אפשר לקבוע פגישה לשבוע הבא?
אורילי מתפרצת:
עדיף שתזמיני אותי, זה יותר חשוב לי.
מה, סליחה? משיבה המזכירה בעיניים גדולות. מי את?
גרומצקו. אורילי ויקטורובה, אישת שמעון יורוביץ’. וילך, תירדי, יש כאן הרבה קופסאות רחוב.
קול של שמעון משמיע מהדורה שמחה במערכת הקולית:
אילה, הביאי לי קפה. אילה?
אורילי משיבה בחיוך:
טוב, תכניסי. אני מביאה.
שמעון מתקרב אליה עם מגש קפה.
מה קורה?
הנה הקפה שלך, וגם פנקייקים. קבלי את הודעת הגירוש בדואר. בתיאבון.
אורילי, מה קורה? הוא מתחיל לכעוס, כאילו הוא מכושף מנזלת.
היכן היא? הוא מזעור.
אורילי מבקשת הפסקה:
די, שמעון. אני לא יכולה לשאת יותר. אני לא אשאר איתך אם תמשיך לקרוא לי אילה.
שמעון נאנח, שותה קפה, ומזיע:
ורברה עזבה. קיבלתי את אילה על פי המלצתה.
מתי?
לפני חודש. למה לא אמרת לי? תמיד שיתפת אותי.
לא חשבתי שהיא תישאר כל כך זמן. היא מצוינת.
הוויכוח מתגבר, שמעון מודה שהוא מעוניין לשאת את אורילי אחרי שבוע חופשה בכפר. היא מתנגדת:
לא, אני לא אסבול ששמך יישמע ממך. אילה, המזכירה התלתנית שלך תמשיך להבהיב את עיניי.
הבית נשאר מרשת הורשה של הוריה, מלא זיכרונות וריח של עובש. החברה המועדפת, נלה, מתריעת:
את לא יכולה להישאר כאן, אורלי. חזרי לדירה, מכרי את הבית וקחי משכנתא.
אורילי פותחת חלונות בכל הבית, מרגישה את הריח של דשא וקרקע חקלאית. נלה מציעה לה לישון בחדר של השכנה עד הסתיו.
אורילי מתכננת לשכור קבלן לחפירת השדה, מגדילה חסכונות של חמש שנים מאז שמעון פתח מרפאה פרטית והיה מקפיד שהשכר שלה ילך לבילויים. נלה משחזרת:
הוא היה טוב, אבל עכשיו הכל כבד.
אורילי מציינת:
רוצה לקטוך את הדשא, אבל אני יכולה להזמין קבלן, יש לי חיסכון.
בבוקר, נועה, שכניה, מציגה את עצמה:
אני נועה, השכנה החדשה. מחפשת את הקויל של המים?
אורילי חווה חוסר במים, מתלבטת. נועה מציעה קידוח באר.
אחרי כמה ימים, נועה מקווה שהקול של קויל יופיע. נועה משאירה ליום הבא קויל ישן, אך אורילי לא מרוצה.
בבוקר, נועה מתלוננת על שריקה של חזיר. אורילי שומעת קרקוד מחוץ לחלון.
מי שם? אתקשר למשטרה! שואלת אורילי.
בעל הבית מתקרב, מחזיק חמור בשם ג׳ק:
אני צריך את הג׳ק שלכם.
הוא יוצר חיבור עם חזיר שמסתתר בשדה.
אין לי חזיר, הוא נפל אליי, אל תדאגו.
אורילי מבקשת מהשכן שאף הוא לא רוצה. הוא מציע לעזור לה, אך היא מתקדמת.
באותו ערב, השכן מביא לכלב קטן, קורא לו ארס, ומסביר:
אשמח שתתני לו שם.
אורילי מציעה ארס. השכן מתרשם, קורא לו צ’וק.
השכן מתרחק, משאיר את הבית שקט, והאורלות נמשך.
אחרי שנה, אורילי ושמעון מתחתנים ויכנסו לחיי נוחות עם חתול שחור בשם מיסמאט.
