אחת הבקרים, אורן קרא לאורלי בשם הילה. זה קרה לפני כמה דקות.
הוא התקרב אליה, חיבק אותה לחזק ולחש באוזנה:
בוקר טוב, הילה.
ולאחר מכן נרדם בחיוך, ממשיך לישון.
הילה פתחה את העיניים, נאלצה להישאר ללא תזוזה, קפאה בפחד שעיצב אותה מבפנים. מה קרה? איך זה ייתכן? הכול היה טוב, או שלא?
אורן נאנח, שלף תפוסה והוציא:
הילה, כמה את קרה, אפילו החלום שלי נפל. הכל בסדר? הקיץ בחוץ ואת קופאת במצעים. אני מביא לך תה.
אורן, כאילו דבר לא קרה, הלך למטבח, מזמר מילים קצביות.
הילה נשארה שוכבת עוד רגע, קמה בקושי, הלכה לשטוף את פניה. רגליה הרגישו כעופרת, בראש רעם לבן. אולי באמת צריך כוס תה.
אורן ביקש פנקייקים. הילה הסתכלה עליו במבט אפל:
את קראת לי הילה הבוקר.
מה, אהובה?
אורן, אל תשחק חולם. קראת לי הילה.
בטח שמעת את זה בטבעות של הבוקר, הילה, הילה. את ככה קרה ומרוכזת? נשים, מתלוננות על עצמן בלי סיבה. אני הולך לעבודה רעב.
הילה המשיכה להסתובב בבית, מנסה להתאושש, השקיעה פרחים, אפתה פנקייקים, התלבשה בחפזון ויצאה לחפירת אורן במשרד. אולי באמת שמעת בטעות, הילה, הילה.
במשרד של אורן פגשו מזכירת חדשה, צעירה, שיער אדום מתולתל ועיניים גדולות.
מר אורן יקר עסוק היום ולא מקבל פגישות. אפשר לתאם לשבוע הבא?
עדיף שתכניסי את עצמך לתור, זה קריטי, קצה קצה, קטע פתאום יצא מהילה.
סליחה? קיבלה המוזרה מבט מפתיע. מי את?
קוראים לי קאלי רוזן. אשתי של אורן יואב. תזוזי, יש לנו הרבה ביקורות ברחוב.
פתאום הרמקול של אורן פִּקַד בשובבות:
הילה, הביאי לי קפה. הילה?
הילה קידלה:
טוב, תביאי. אני מביאה.
הילה? קרא אורן כשהוא ראה אותה נושאת מגש במשרדו. מה קורה?
הנה הקפה שלך, וגם פנקייק. פנייה לגירוש תגיע בדואר. בתיאבון.
הילה, מה קורה כאן? התעצבן אורן, כמו מכשפה על מטאטא.
מכשפה שלך יושבת בפתק. למה השיער שלה לא מסודר? דנטיסט רציני וזוהר, ומזכירה משונת.
הילה, תפסיקי. אני לא מצליח לשאת את היכולות. שבוע ברמת הגן, אחכה שתתקררי, תתקשרי.
מאוחר מדי, אורן. אני רצינית. לא אשתוקק לבעדנות. תגיד לי למה?
אורן נשף, לקח לגימה קפה, חייך במרירות:
וורברה עזבה. קיבלתי את יוליה על המלצתה.
מהזמן הזה?
לפני חודש, לא רציתי שכך תישאר. היא עושה עבודה מצוינת.
ואני לא שמעתי? תמיד שיתפת.
לא חשבתי שהיא תישאר. היא מצוינת בעבודה!
ולא רק בעבודה.
זה היה בטעות! לא רציתי!
אם לא רצית, אל תעקול. היום אקח את הדברים שלי ואעזוב.
לאן? התעקש אורן. אמרתי, שבוע ברמת הגן, רק תירגעי. הילה, אני לא רוצה גירוש!
אבל חייב להיות. לא אוכל לשמוע את שמי מהשפתך יותר. יוליה, המזכירה הפרווזה תישאר לי באיזור הראייה, תחריב לי את הנפש. העבודה כבר לחוצה, יש לי ילדים.
לאן תלכי? תישארי בבית.
למה אני צריך את הדירה שלך? יש לי בית משלי.
באיזה חורבות? בית עץ ישן?
זה הבית שלי. זהו.
הבית נותר מההורים, מלא געגועים. הילה רצתה לבכות, מלאת זיכרונות, ריחה של יובש חזק.
חברת רונית, ליד, שטפה:
את לא תוכל לגור כאן, הילה, תשתכחי. תחזירי לדירה, תמכור את הבית, תקח משכנתא.
לא נחשוב על זה יותר.
הילה פתחה את כל החלונות, נזכרה בריח של דשא, חוץ, ילדות. רונית חייכה:
פה אפשר לגור, חצי שעה מירושלים, נוף טוב, הכל קיים.
הילה אמרה:
אבל זה הרבה עבודה!
תוכל לשהות בחדר של סשה עד הסתיו.
חדר של נערה הוא מקודש, את לא מבינה.
הריח של הדשא!
צריך לקצור, את לא תצליח.
אסדר קבלן, יש לי חסכונות. חמש שנים של קופת חולים של אורן, חיי על משכורתו, הוא חשב שהשכר שלי לועזי.
איש טוב, חייך.
רציתי לשבור את השיניים של יוליה, שתהיה לי שיניים חדשות.
את במצב בריאותי? חייכה רונית. בגיל ארבעים החיים רק מתחילים.
הילה נזכרה בפולינה, בת בתם של אורן:
אודיע על הגירוש, היא תפסיק ללמוד, תבוא להרים.
היא מבינה, שניים עשר שנים יחד, זה לא חבל?
חבל כמו ציפורים בבקבוק.
אתה תוריד את הלחץ.
אולי?
האם את מתכננת לשמור על הבית?
כן, חיי הוריהם, לא רוצה להרוס.
תזמין קבלן, תכנן שיפוץ, זה הבית שלנו.
לא רוצה להישאר.
תחלקי?
אולי אורן ייתן לנו את הבית, הוא מחזיק בקוטג’ אליט.
אולי הוא ייתן לנו חצר ושטח.
די מתלוננת, צריך בעזרה, אם לא, תסתכלי.
הקול של אורן קרא ברמקול:
הילה, הבא קפה.
הילה נזכרה:
מה כאן? מסיבת פיג’מה?
היא נזכרה בעורף של ארסני, נזכרה שמו של השכן, שצולל לחורים.
מה אתה רוצה? שאל השכן, גבוה, לבוש במעיל קפוצ’ון.
אש אש, אש אש.
אתה לא בתור?
אני מחפש מקורות מים. שם היה ברז, אבל היום אין.
אשמח אם תשתמשו באר.
אין ברזים כאן מזמן.
אז אל תשתה מהברז.
יש לך מים? לחשה רונית.
כן, קחי.
בבוקר, קולה של חיה מצחיקה נשמעה כקול חזיר צעיר. הבית היה שקט, ללא ריח של מאפינס. דמעות נשפכו שוב.
קול נוסף, צעדים מחוץ לחלון.
מי שם? אזעקה!
אל תדאגו, אני שכן. אני צריך את החזיר שלכם, גקטור.
הילה, בפיג’מה, יצאה למרפסת.
איזה גקטור?
גקטור! קרא השכן אל תוך גינה צפופה.
דשא נזז, חזק צפצף, ויצא חורף שחור קטן.
גקטור, אל תחשוש, בוא הביתה.
החזיר הקטן, שחור ומתוק, נודד סביב הילה, היא לא ראתה כמוהו לפני.
אתה מגיד? העיר השכן.
למה אתה כאן?
מחפש חיות, אין לי חיות, חפרתי באיזור, אין לי חיפוש.
למה אתה כאן?
שלוש שנים ולא ראיתי אותך, הדשא הצפוף.
אתה יפה.
נו, נו, נו
תפסיק, אני במצב של גירוש, לחצים, פסיכוזה. אולי אפגע.
גקטור, נלך, זה מסוכן.
אני לא פוגע בחיות. שלום.
בבוקר הבא, קול של כלב מצריח נשמע.
הילה יצאה, ראתה גור.
השכן נפתח, בחצאן פיג’מה, נודד קרוב.
זה גורכם?
למה אתה שואל?
אין לך גדר, החזירים מגיעים, אולי גם כלבים.
אתה רוצה גור? אני עלול לנסוע למקלט לכלבים.
קח שם, תן לו שם.
ארס.
אל תקריא ארס. שמי ארסני.
אז קראו לו צ’וק.
צ’וק, מעולה!
מה שמך?
הילה.
יפה.
הילה נותרה עומדת, חורף ובדידות, חום וצלילים של חיות.
מה קורה כאן? מסיבת פיג’מה? קראה קולה של אורן מהדלת.
הילה, תכירי, ארסני, זה אורן, ארסני, זה אורן, בעליי לשעבר. למה כאן?
אתה?
יש שער פתוח, חוץ, למה אתה?
אתה רוצה לבדוק אם יש ברז?
לא אוהבת קוים, ברזים?
לא, תודה.
בקרוז, הילה נזכרה שהחדר נשקף לרחוב, אין מים, אין גז, אסלה חיצונית.
אני רוצה מקלחת.
מה קורה?
חיפוש מים.
קח סבון, תיכנסי, תסגרי.
בבוקר, שור חייך צעק.
מי שם? אני אזמין המשטרה!
שכן, בא לי את גקטור.
הילה, במרפסת, ראתה גקטור שוחה בחשכה.
מה גקטור עושה כאן?
הוא לא שלי, הוא בא אליי.
אז תביא לי סיר, צריך חלב.
אשמח.
הסיפור נגמר כששנה לאחר מכן הם נישאו והביאו חתול לביתם.
