ביום אחד, כשקםתי בבוקר, קראת לי אשתי בשם יולייה.
הוא נגע בי, חיבק ברוך ולחיש לאוזני:
בוקר טוב, יוליה.
ואחר כך נרדם שוב, משקיע בחלום.
אילת נפתחה מעיניים, נשארה דוממת, חשה קור פנימי וחרדה. מה קרה? איך זה ייתכן? הכול היה טובאו לא?
הבעל מתמתח, מצחק וקושר:
אילת, את כל כך קרה שהשינה שלי נמסה. הכל בסדר? הקיץ בחוץ ואת מתעטפת במצע. אני עומד להרתיח תה.
סימון, בלי שום היסוס, הלך למטבח כשהוא מזמר לחן משמח.
אילת שכבתה עוד כמה דקות, קמה ברגיעה קלה, הלכה לשטוף פנים. רגליה הרגישו כעופרת, ראשה היה מלא ברעש לבן. אולי באמת צריך תה.
סימון ביקש פנקייקים. אילת הסתכלה עליו בעיניים אפלות:
קראת לי יולייה הבוקר.
מה? אהובה?
סימון, אל תתיימר חכם. קראת לי יולייה.
שמעתי בטעות, יקירתי. יוליה או אילת, זה רק מבולבל משינה. את כזאת קרה וקודרת? אה, נשים. הן מדמיינות רגישות. אני הולך לעבוד רעב.
אילת הלכה סביב הבית, ניסה להתגבר, השקה פרחים, אפתה פנקייקים, התלבשה במהירות ונסעה לעבודתו של סימון. אולי באמת שמעה בטעות אילת, יוליה, באמת.
בקליניקה של סימון הופיעה מזכירת חדשה, צעירה, בעלת שיער גלי אדום ונפח.
סימון יוריוביץ’ עסוק היום ולא מקבל פגישות. אפשר לתאם לשבוע הבא?
הפרקתי מהרה:
עדיף שתזמיני אותי, זה יותר נוח לי.
סליחה? העיניים של המזכירה הגדולות ניסו להבין. מי את?
אילת ויקטורייה, אשתי של סימון יוריוביץ’. תזיזי, יש כאן המון קולות רחוב.
פתאום הרמקול השמיע קול שמח של סימון:
יולייה, תביאי לי קפה, יולייה?
אילת חייכה במרגיעה:
בסדר, אקח.
במשרד, סימון קרא לה:
אילת? מה קרה?
הנה הקפה שלך, והפנקייקים. מצפה לתשובה על הגירושים במכתב. בתיאבון.
אילת, מה קורה כאן? קירקור שלו הפך לחריף. את כמו מכשפה על מטאטא.
המכשפה שלך פה במקבלה. למה השיער שלה לא מסודר? דנטיסט מכובד ומזכירה גסה זה לא נורמלי, סימון יוריוביץ’.
אילת, תפסיקי. אני לא עומד עם ההיקפויות שלך. שבוע בקצה הכפר, תחכי עד שתתקררי, ואז תתקשרי.
איחור, סימון. אני רצינית. לא אסבול בגידול. רק תגיד לי למה.
סימון נשף, שתה קפה, והגחיח:
ורברה התפטרה. יוליה קיבלתי על המלצתו.
מתי?
לפני חודש, בקושי.
למה לא סיפרת לי? תמיד שיתפת.
לא חשבתי שיוליה תישאר. היא עובדת מצוין.
לא רק בעבודה!
זה קרה בטעות, לא רציתי!
לא רצית? אז אל תגרום לי לאסוף את הדברים ולעזוב.
לאן? סימון נלבב. אמרתי אני אשהה שבוע בקצה, תנוחי. אילת, אני לא רוצה גירושין!
אבל חייבים. לא אסבול שמו של יוליה עולה לי על הדמעה. המזכירה הגריזית תישאר קבועה בתודעתי. זה יכאיב לי נפשית.
לאן תלכי? תישארי בדירה.
למה עליי ביתך? יש לי בית משלי.
בכפר הזה? בית עץ ישן?
זה ביתי, והרי.
הבית נותר ממורשת ההורים, מעורר געגועים. אילת רצתה לבכות, מתפרצת מזיכרונות, ריח של רטיבות.
חברה בשם נלה, שגם היא מתלוננת:
את לא תדעי לחיות כאן, אילה, אל תגזימי. חזרי לדירה, תמכרי את הבית, קחי משכנתא. אולי תצלח.
לא נחשוב על זה, נלך לשם, לא אספיק.
אילת פתחה חלונות בכל מקום.
זה מקום מתאים לחיות, עם הזמן. בית חזק, רק חצי שעה מרמת גן, קרוב לתל אביב. המועצה כבר חיברה תשתיות. אני כאן חמש שנים ולא ביקרתי.
זה נכון, אבל כמה עבודה! אולי אגור כאן קצת?
באיזה חדר?
סאשקה נסעה לחופשת קיץ עם אמא, אפשר לשהות בחדרה עד הסתיו.
החדר של נערה אינו פוגעני, את ממלאת אותו.
ריח? אילת שאלה פתאום. מריח דשא, חקלאות, ילדות.
הדשא גדל, צריך להקציר. אילה, לא תספיקי.
אני אצליח. אפשר להזמין קבלן לשפץ, יש לי חסכונות. חמש השנים שסימון הקים מרפאה פרטית חייתי עם כספו, הוא ראה את שכרתי כהנאה.
איש טוב, אמרה נלה.
גם הייתי חושבת כך. זה כבד בלב.
אתה מבינה? אחרי עשרים שנה יחד, איך אפשר?
אני חולה, אתה? חייכה נלה. בארבעים החיים רק מתחילים.
איך אסביר לפולינה? אם נגיד שהגירושיים, היא תעזוב, תבוא לשכנע, לא רוצה.
זה מצער, אבל זה קורה.
אילת נרתעה:
עזבו, זו רק חיה.
את קפדת, זה לחץ.
אולי זה סטרס.
אולי. טוב. רוצה עזרה? אחזי דלי, נלך לאסוף מים, ננקה רצפות, נשטוף חלונות, ננגב אבק.
עדיף במלון, אבל אם באמת מתכוונת לטפל בבית?
למה לא? זה בית הוריי, איני רוצה להרוס אותו.
הייתי משכירה מעצבים וקבלנים, סידור מלא. זה הבית שלנו, לא רק הדירה.
לא רוצה להישאר.
לא תחלקי אותו?
אני חושבת שסימון ישאיר לנו את הבית עם בתנו, יש לו חציבה. פולינה תחליט. בעצם זה בית של פולינה, אין לי צורך בו.
הקיץ שלו מרהיב, קוטג’ אלגנטי, יש בו שירותים ומים.
וכאן גם יהיה. די מצערת, אבל אתה תומך, נכון?
קול של רמקול לא נמצא.
להשתמש בקופסה חדשה, יפה, עם גדר גבוה.
לא נפתעתי, עברו שנים. ביתכם ליד ביתנו, אולי יתרחבו.
מאיפה זה?
תסתכלי סביב, גדר של שלושה צדדים, במקום שלך רק קוביות.
אולי עדיין לא בנו את הגדר.
אוקיי, תסתכלי, רכב מגיע, בעלי מציגים עצמם.
אתה רק מדבר, אילה? לא צריך לבזבז זמן על גברים.
למה את עומדת כאן?
אשאל את האיש על העמק, צריך מים.
הצד השני של הרחוב עמד אדם גבוה, ידיים בכיסים, מבטו מרוחק.
מה אתה צריך? שאל.
אמת, עצים וקורת אש.
את מדברת על הבית? אני לא הבעלים.
כן, זה הבית שלי, כאן הייתה עמוד מים.
סליחה, אין כאן ברזים. אפשר לגרש ממיקופסה שלי?
האם אין ברז אחר?
לא, כבר לא.
טוב, אליך אפנה.
למה לא הלכת ישירות לקופסה?
אין לי ברז שתייה, ברור?
אחת? לחשה נלה.
לא חכמה, צא לבית, תתרגעי.
בבוקר, שורק של חזיר עורר את אילת, כמו בילדות. הבית היה שקט, אף ריח של עוגיות. דמעות חזרו, היא חשבה: למה באתי?
פתאום נשמע צעקה:
מי שם? אני מזעיק משטרה!
אל תדאג, זה השכן. אני צריך את גקטו שלי.
אילת, בלבוש פיג’מה, יצאה אל הדלת.
איזה גקט?
גקטו! קרא האיש, נכנס לשטח השיח.
דשא רעד, נשמעה חזרה, ואז הופיע פיגלון שחור ממרחב השיח.
גקטו, אל תפחד, בוא נלך הביתה, חורש קטן.
הפיגלון יצא מהדשא, נזהר סביב אילת; היה קטן ושחור, אף פעם לא ראתה כאלה.
מזן?
תודה, אני לא מומחה לחזירים.
למה אתה רוצה את הפיגלון?
זה לא שלי. הוא הגיע לשדה שלי ונשאר באסם. חיפשתי אותו כל הכפר, אף אחד לא מחפש חזיר. הוא חבר שלי, אולי רצו לשחוטו, הוא ברח, ואני מחזיר אותו.
אילת חייכה:
אתה רק כאן, איך מצאת?
שאלתי, אתה רואה?
זה המקום, כאן יש כפר, אוויר נקי, שקט, העיר קרובה. גם אתה לא חקלאי?
לא, רק הייתי כאן שלוש שנים, השדה שלך מלא דשא. ואת יפה.
אילת נבהלה:
בוא נתרכז, יש לי גירושין שבוע אחרי, סטרס, פוביה. אני פה מאז ילדות, כולם חיו כאן עם חזירים. אל תסתכל על ידי. אני יכולה לחתוך עץ בארז עם גרזן.
הגקטו נלך, זה מסוכן כאן. אתה לא צריך לשגע אותי, אני עדיין לא נבנה גדר.
אינני פוגע בילדים ובחיות. להתראות.
בבוקר הבא, כלבה נבחה בחוץ, קולה רעם.
אילת יצאה למרפסת, ראתה גור.
השכן לא פתח שערים, אחרי זמן רב נעול, לבסוף נפתח והציב עצמו במראה פיג’מה, כמו של אילת, עם גקטו לצידו.
זה גור שלך? שאלה אילת.
מאיפה?
אין לך גדר, חזירים נכנסים, אולי גם כלבים.
האם לא תרצה גור? בחלקה של בית פרטי כלב דרוש. אני מתכנן לנסוע למקלט כלבים השבוע.
מעולם לא היה לי כלב. וגם לא הצלחת עם הפיגלון.
אשתמש בזה כמתנה שכונה. תודה. איך קוראים לו?
שמות? חשב אילת.
ארס, יפה.
לא ארס, שמי ארסני, לא טוב לקרוא לכלב באותו שם.
אולי קוך? יש לך כבר גקטו? הרע שלו נרגש.
קוך וגקטו? נהדר! תודה! איך קוראים לך?
אילת.
שם יפה.
אני אלך, אמרה אילת, מתלבטת.
היא לא רצתה לעזוב, הייתה שם הפיגלון והגור, והלב כבד מזיכרונות.
תצא מתי שרצית, בואו נלמד על כלבים, תגדלו כלב משלי שיגן על הבית, הציע השכן.
אילת זכרה שהחברה נלה אמרה שלא כדאי להינשא לאדם בשם גורם, כי גורם מביא צרות.
השם של אילת נשמע משעשע, היא צחקה על בית ללא מים ושירותים בחוץ, גרדה ברך וחשבה על מקלחת.
בפתאומיות, שמע קול של סימון מרחוק:
היי, אילת, תביאי לי קפה.
אילת ניגשה לשולחן:
זה ארסני, זה סימון. ארסני, זה סימון, בעלי. בעתיד לשעבר. למה כאן? איך מצאת אותי?
איזה חור? שער פתוח, דלת פתוחה, ואני כאן, רציתי לדעת אם עדיין רוצה גירושין.
לא, עדיין לא.
אילו תאריך? נחתום באותו היום, אהובה?
אילת חייך בעדינות, נשארה ניטרלית.
הבנתי, אמר סימון.הבת ביקרה אותי היום, חשבה שהקצה ריק. בא עם בחור. דברי עם בתך. אולי היא מתקשרת.
סימון חייך ויצא החוצה. אילת הביטה בהלם לשכן.
ולמה?
הבית שלך ישן, אין מים, אין גז, שירותים בחוץ תבואי אליי תשתהי. אתה תביא לי חיות ברחוב, אז אל תדאגי. נבנה את הבית, תיהיי שמחה.
אתה משוגע? אולי אתה מניפולטור. לא מתקרב אליי, אני מודאגת מגירושין ובגידול.
שנה אחרי כן, נישאים, וקיבלו חתול.
