אתה חייב לשמוע מה היה בצהריי יום שישי ברפת של מושב גבעת ארז נשמע כמו קטע מסיפור או בדיחה, אבל הכל קרה באמת.
ילד, בן אולי אחת עשרה, עומד מול סוס פראי, שחור ומתוח כאילו מישהו הדליק בו אש. אני יכול לעלות עליו, הוא אומר בשקט.
כולם פורצים בצחוק. האבות מנידים בראש, זה ייגמר באסון, תראה. אבל הילד לא מגיב, עיניים שלו שקטות. ניגש צעד קדימה, מלא שליטה בעצמו. הסוס, איזה ענק, מזדקף מולו, מסתכל עליו, עוצר. גם הקהל מיד משתתק.
מישהו לוחש, למה הסוס לא תוקף?
מולי, בעל הסוס, מרחיב גבות, קצת בהלם, מאיפה למדת את זה?
הילד מסתובב אליו, נותן מבט ישר, נותן תשובה אחת שגורמת לפנים של מולי להשתנות מיד.
תבין, הסוס הזה, שחור, כבר זרק מעליו שניים עשר אנשים בחודשים האחרונים.
אחד יצא ביד שבורה.
אחר הלך לכפר סבא עם חצי שיניים.
הפעם האחרונה הבחורה שנשארה באיצטדיון כשעה, מחוסרת הכרה, בזמן שהסוס בעט כל כך חזק בשער הברזל שכמעט התעקם.
אנשים באים לצפות בו לא כי הם אוהבים בעלי חיים אלא כי זה מסוכן, זה מרגש.
האור של אחרי הצהריים מילא את מגרש הרכיבה באבק זהוב, ברקע רמקולים ישנים משמיעים שירים ישראליים ישנים ומצחיקים משהו בין אהובה עוזרי ודודו טסה. כנראה מזמן עבר זמנם. דוכני פלאפל, ציפס ודוכן ארטיקים צעקו אייס קפה, דקה, דקה!. ילדים טיפסו על הגדרות לראות טוב יותר.
ובמרכז הסוס השחור.
עצום.
שרירי.
יפהפה ואלים במקביל.
הגוף שלו רוטט מתחת לפרווה המבריקה. הריר כבר מתחיל להצטבר ליד הפה, וכל כמה שניות הוא חובט באדמה ברגל כאילו מנסה להוציא לה את המיץ.
מבוגרים עומדים מרחוק.
מולי, בעל הרפת, ניצב מושתל ידיים על החגורה, מחייך בגאווה בזמן שכולם ממלמלים על החיה שלו.
אף אחד לא עלה על שחור, אני אומר לכם לא תיתנו לו צאנס נוסף.
ואז הילד שוב אומר.
אני יכול.
צחוקים מהדהדים מייד.
פועלים מרפת בקושי לא ניחנקו מהספרייט.
נערים שלפו ניידים.
אשה לוחשת, יא חביבי… כאילו זה לא באמת קורה.
כי הילד היה נראה כמו כלום קטן, רזה, בקושי גובה לבורקס. גינס דהוי, מגפיים עייפות שכבר עברו שלושה ילדים במשפחה, מעיל חום וישן רכוב על הכתפיים.
אבל בעיניים היה שם משהו שונה.
הוא לא הסתכל על הסוס בהתרגשות, לא בפחד. הסתכל עליו כאילו הוא כבר מכיר אותו באמת.
מולי אומר בקול, ילד, הסוס הזה יסיים אותך תאמין לי.
הילד לא עונה.
הוא פשוט עובר מתחת לגדר.
הצחוקים דועכים, מרימים גבה.
שחור באותו הרגע מישיר אליו מבט.
הראש שלו מסתובב, אוזניים אחורה, נחיריים מתרחבים, מכין עצמו לטרף.
כולם מחכים להתפרצות.
אבל כלום.
הסוס עוצר לגמרי. רק האבק נע עוד סביב הרגליים שלו.
הילד הולך, בלי חבל, בלי אוכף, בלי טיפת פחד.
הסוס עוקב אחרי כל צעד.
ואז מנמיך קצת את הראש.
קהל לוחש, זה לא רגיל…
החיוך של מולי נמחק.
שחור שונא זרים, שונא רעש, שונא תנועה, שונא כשנושמים לידו.
ופתאום הוא עומד דומם עד ששומעים את דגלי ישראל מעל המגרש מפרפרים ברוח.
הילד שולח יד באיטיות אל צווארו.
הסוס לא זז.
אנשים מפסיקים לצלם.
משהו ברגע הזה גרם לכולם לעצור, אפילו את האינסטינקט לשלוף מצלמה.
למה הוא לא תוקף? מישהו לוחש.
מולי מתקרב עוד, פנים מלאות סימני שאלה.
הילד מלטף קלות את הסוס, שחור אפילו סוגר עיניים. כל המתח מתנדף מהשדה.
מולי מתבונן בילד בחשד.
מאיפה למדת את זה?
הילד מסתכל עליו בעיניים גדולות, אומר ממש בשקט:
אבא שלי גידל אותו לפני השריפה.
הפנים של מולי נהיו לבנות כמו טחינה.
ברקע שומעים קולות מהקהל, איזו שריפה? מה הוא רוצה?
אבל מולי כבר לא על המגרש כי רק שלושה יודעים ששחור בכלל היה קיים לפני שהרפת עלתה באש לפני שתים עשרה שנים.
מולי.
האח שלו.
והמאלף ההוא, שכולם חשבו שנשרף שם עם הסוסים בלילה.
הילד נשען עם ראשו על צוואר הסוס, מוסיף בשקט:
ואבא שלי אמר שאתה ברחת והשארת אותו שם.מולי קופא במקום, שפתיים רועדות. הרעש מסביב דוהה, אפילו דוכני הארטיקים משתתקים. העיניים של כל הכפר נעוצות בו.
הילד מרים את הראש, מחייך חצי חיוך, והסוס מנענע קלות בזנב כאילו סוף סוף מישהו זיהה אותו באמת.
אבא שלי תמיד אמר שסוס לא שוכח מי שמציל אותו, לוחש הילד, אבל גם מי שמשאיר אותו מאחור.
שחור מניף את ראשו, מתנער, ולרגע כאילו כל השנים, כל הזעם שוקעים לתוך אדמה משוחררת.
רעם פרסה קלה, ואז, מבלי שמישהו הספיק לחשוב בכלל, הילד דוחף בעדינות את רגלו, מטפס על גבו של הסוס בלי אוכף, בלי מושכות.
ההמון משתנק. דממה עבה נופלת.
ושחור, גוש מתפרץ של כוח וזיכרונות, פוסע קדימה לאט, צעד חלק, בטוח, כאילו סוף סוף חזר לבית אמיתי. הילד על גבו, יציב ושקט, ידיים נחות על רעמתו, עיניים עצומות יודע שאפשר לנשום.
בפעם הראשונה מזה שתים עשרה שנים נשמעה מחיאת כפיים אחת, ואז עוד אחת, עד שכל המגרש הריע.
שחור והילד יצאו דרך שער הברזל, אף אחד לא מעז לעצור אותם. מאחור נשארה רפת שלמה של סודות, ולפני שנעלמו מאחורי עצי האקליפטוס, נדמה היה לרגע ששני צללים אחד של ילד, אחד של סוס מצולק הפכו לאחד, חופשיים סוף סוף מהעבר.
ומאז אף אחד כבר לא צחק כשילד אמר שהוא יכול.
