בהתחלה אף אחד לא שם לב אליה.
ילדה קטנה עם כמה שקלים בכף היד.
אני רעבה…
המוכר אפילו לא שאל כלום.
זה בשבילך, אמר.
הילדה הנהנה.
ואז אמרה משהו מוזר
יום אחד… אני אחזיר לך.
המוכר חייך.
לא ממש האמין.
עברו שנים.
אותו מקום.
יום אחר.
רכב יוקרה עצר ליד.
אישה יצאה ממנו.
ביטחון עצמי. עוצמה.
אבל העיניים שלה
אותן עיניים.
היא התקרבה.
חוזרת על אותם מילים.
ופתאום
הכול התבהר.
הקטע הכי מפתיע?
היא לא הגיעה לבד.
הקיוסק של הפלאפל נראה קטן יותר ממה שזכרה.
הצבע דהה עם הזמן.
גלגל אחד חרק בכל פעם שהרוח דחפה את העגלה.
והשמשייה האדומה מעל, תפורה פעמיים עם איזולירבנד כסוף.
אבל זה היה באותו הצומת.
אותו רמזור.
אותה אדים עולים מפתח תחנת הרכבת בתל אביב.
אותו ריח של בצל, לחם ושווארמה שיחד מילאו את האוויר בלב העיר.
ומאחורי הדוכן
עדיין שם.
מנחם דגן.
מבוגר יותר היום.
שערו מבולגן ושזור אפור, קמטי דאגה סביב העיניים.
הסינר שלו מוכתם בטחינה וחרדל אחרי עוד יום של האכלת אנשים שמעדיפים לא לפגוש לו במבט.
כמעט ולא שם לב לרכב השחור בהתחלה.
בשבילו?
לרכבי יוקרה אין מה לחנות ליד מוכרי פלאפל.
אבל אז הדלת נפתחה.
והאישה יצאה.
מעיל שחור אלגנטי.
עגילי זהב.
עקביה דוקרים את המדרכה.
שני גברים בחליפות שחורות ליוו אותה בזהירות.
המדרכה השתנתה סביבה.
אנשים שמו לב.
בחור הייטקיסט האט עם קורקינט.
שתי תלמידות תיכון השתתקו.
אפילו הרעש של התחנה נהיה שקט לרגע.
מנחם הרים עיניים באוטומט.
ואז קפא.
כי היא הסתכלה עליו.
לא בחטף.
לא בסקרנות.
כמו שמצאה בדיוק את הזווית של תל אביב שחיפשה כל החיים.
האישה התקרבה.
ובין השנים שעברו
הוא זיהה קודם כל את העיניים.
אותן עיניים.
בוגרות.
חדות.
שרוטות.
אבל אותן עיניים.
מנחם מצמץ.
בחיים לא.
האישה חייכה חיוך רך.
לא מלוטש.
לא מתורגל.
אמיתי.
שלום, מנחם.
היד שלו החליקה מהמלחציים של הפיתה.
הן התנגשו בעגלה.
לרגע היה חסר מילים.
ופתאום ראה אותה שוב
קטנה, מתכווצת מתחת לסוודר ורוד ענק,
מחזיקה פלאפל בשתי הידיים כמו שזה היה אוצר.
יום אחד… לחשה אז בדמעות,
…אני אחזיר לך.
הוא שכח אלף לקוחות מאז.
אותה לא שכח.
האישה התקרבה לשולחן.
טיפות גשם מהבוקר עדיין נצצו על שפת הכביש מתחת לעקביה.
אתה זוכר אותי, אמרה בשקט.
מנחם צחק, פעם אחת.
קצר.
מופתע.
ילדה… הקול רעד. נעלמת.
המבט שלה התרכך.
ניסיתי לחזור קודם.
אחד מהגברים מאחוריה סרק את הרחוב במהירות.
מנחם הבחין בזה.
המאבטחים.
הרכב היקר.
השעון שעל היד שלה ששווה כנראה יותר מכל מה שיש לו יחד.
מה שלא עשתה בחיים
זה היה מעל ומעבר לפינה הזאת של דיזנגוף.
כבר התחיל להתרוצץ מסביבם קהל קטן.
אנשים תמיד עוצרים כשהכסף מסתובב ברחוב.
מנחם ניגב את ידיו על הסינר במבוכה.
את נראית… הוא נעצר. שונה.
היא חייכה רפה.
גם אתה.
לרגע, שניהם שתקו.
העיר המשיכה לנוע.
אוטובוסים.
אזעקות אופניים.
צעדים.
ואז הושיטה יד לתיקה.
מנחם מיד נפנף.
לא.
היא נעצרה.
אני כבר לא נזקקת, אמר ברוך. החזרת מזמן בזה שחיית.
זה פגע בה יותר ממה שחשב.
המבט שלה ירד לרגע.
ואז חזרה להביט בו.
זה לא הסיבה שבאתי.
משהו בטון שלה שינה את האוויר.
מנחם שם לב מיד.
לא עצב.
לא תודה.
פחד.
פחד אמיתי.
ופתאום נזכר בהבטחה מהילדות.
לא סתם הבטחה.
זו הייתה שבועה של מישהי שנעלמת אחרי.
שני המאבטחים החליפו מבט חטוף.
אחד נגע באוזניה נסתרת מתחת לצווארון.
מנחם קימט גבות.
מה קורה?
האישה הסתכלה לעבר הרכב.
דלת האחורית עדיין סגורה.
לא נגעה.
לחשה כמעט.
אני צריכה עזרה שלך.
מנחם הביט בה.
עם מה?
לראשונה מהרגע שהגיעה, היא נראתה לא בטוחה.
פגיעה.
כמו שחזרה הילדה הרעבה, מתחת לכל הגינונים והיוקרה.
ואז
הדלת האחורית נפתחה.
איטית.
ויצא משם ילד קטן.
בן שמונה.
רזה.
שקט.
מפוחד.
מנחם הפסיק לנשום לרגע.
כי הפנים של הילד הזה היו בדיוק כמו של האיש שכל ערוץ חדשות בארץ פתח איתו מהדורה בשבועיים האחרונים.
הח”כ הנעדר.
זה שהכריזו עליו כמת.
