אף אחד לא שם לב אליה בהתחלה.
ילדה קטנה, מטבעות ביד.
״אני רעבה…״
המוכר לא שאל שאלות.
״זה בשבילך.״
היא הנהנה.
ואז אמרה משהו מוזר
״יום אחד… אני אחזיר לך.״
המוכר חייך.
לא האמין.
שנים עברו.
אותו מקום. יום אחר.
מכונית יוקרה נעצרה.
אישה יצאה ממנה.
בביטחון, בשקט עוצמתי.
אבל העיניים
אותן עיניים.
היא התקרבה.
שיחזרה בדיוק את אותן המילים.
ופתאום
הכול התחבר.
והדבר הכי קשה?
היא לא באה לבד.
דוכן הפלאפל נראה קטן מכפי שזכרה.
הצבע שלו כבר דהוי.
גלגל אחד משמיע חריקה בכל משב רוח.
המטרייה האדומה מעליו, כבר תוקנה פעמיים באיזולירבנד כסוף.
אבל זו אותה פינה.
אותם רמזורים.
אותו אוטובוס שנוסע בדרך יפו.
אותו ריח של טחינה ולחם קלוי ברחובות של תל אביב.
ומאחורי הדוכן
עדיין שם.
אשר בן עמי.
מבוגר עכשיו.
שיערו השחור מהול שערות שיבה.
קמטים שנעשו עמוקים יותר ליד העיניים.
הסינר מוכתם בכתמי חומוס ואבוקדו, אחרי עוד יום שבו האכיל אנשים שלא באמת התבוננו בפניו.
כמעט ולא שם לב לרכב השחור בהתחלה.
ולמה שישים?
מכוניות פאר לא עוצרות בשביל אנשים מסוגו.
אבל הדלת נפתחה.
והאישה יצאה.
מעיל שחור אלגנטי.
עגילי זהב.
עקבים נוקשים מרעידים את המדרכה.
שני גברים בחליפות כהות נעים בעקבותיה.
המדרכה השתנתה סביבה.
אנשים שמו לב.
איש עסקים האט צעד.
שני צעירים השתתקו.
אפילו רעש הרחוב נחלש לרגע.
אשר הרים את מבטו אינסטינקטיבית.
ואז קפא.
כי היא הביטה ישירות עליו.
לא בחטף.
לא מסקרנות.
כאילו חצתה יבשות כדי להגיע בדיוק לפינה הזו.
האישה התקרבה.
ולמרות השנים ביניהם
הוא זיהה את העיניים קודם.
אותן עיניים.
בוגרות יותר.
חזקה יותר.
קשוחה יותר.
אבל אותן.
אשר מצמץ פעם אחת.
״…אי אפשר…״
היא חייכה חיוך עדין.
לא מהוקצע.
לא מתוכנן.
אמיתי.
״שלום, אשר.״
ידו נשמטה מהפינצטה.
היא פגעה בעגלת הדוכן ברעש מתכתי.
לרגע, לא הצליח לדבר.
כי פתאום ראה אותה שוב
קטנה עד שאבדה בצל הקפוצ׳ון הוורוד ההוא,
מחזיקה בפיתה כאילו זו הייתה הדבר הכי יקר בעולם.
״יום אחד…״ לחשה, והדמעות בעיניה,
״…אני אחזיר לך״.
אשר שכח אלפי לקוחות מאז.
אותהלא.
האישה התקרבה עוד צעד אל הדוכן.
טיפות הגשם מהבוקר עדיין נצצו ליד עקביה.
״אתה זוכר אותי,״ אמרה בקול שקט.
אשר גיחך קצרות.
מריר. לא מאמין.
״ילדה…״ קולו רעד מעט. ״נעלמת.״
עיניה התרככו.
״ניסיתי לחזור קודם״.
אחד מהמאבטחים שב מאחוריה נשען קדימה, עוקב אחרי הרחוב.
אשר קלט.
האבטחה.
הרכב היקר.
השעון שעל ידהשווה יותר מכל מה שיש לו.
מי שהיא לא תהיה היום
זה כבר מעבר לפינה הזאת.
קהל קטן החל להתרכז בקרבת מקום.
כל מי שיש עושר על המדרכהאנשים נעצרים.
אשר ניגב את ידיו בסינר במבוכה.
״את נראית…״ עצר. ״אחרת.״
היא חייכה קלות.
״גם אתה.״
והשקט ביניהם.
העיר מתנועעת ברקע.
מכוניות.
צפירות.
צעדים.
ואז היא שלפה מהתיק.
אשר מיהר לנופף בידיו.
״לא.״
היא עצרה.
״זה לא צדקה,״ אמר ברוך, ״כבר שילמת ליפשוט בזה ששרדְת.״
זה פגע בה יותר משציפה.
עיניה הורידו מבטן.
ואז שוב הביטה בו.
״לא בגלל זה באתי.״
משהו בגוון קולה שינה את האוויר סביבם.
אשר קלט מיד.
לא עצב.
לא תודה.
פחד.
פחד אמיתי.
ופתאום נזכר במשפט ההוא מאז.
היא לא רק הבטיחה להחזיר.
היא נשבעה, כמו נדר של אדם שייעלם.
המאבטחים החליפו מבט מהיר.
אחד מישש קלות את האוזניה שבתוך צווארון חולצתו.
אשר הזעיף מבט.
״מה קורה?״
האישה הביטה לעבר המכונית.
הדלת האחורית נותרה סגורה.
קולה ירד כמעט ללחישה:
״אני צריכה עזרה.״
אשר הביט בה.
״במה?״
לראשונה מאז הגיעה, היא נראתה מהוססת.
פגיעה.
כאילו הילדה הרעבה חזרה מתחת לכל הפאר.
ואז
הדלת האחורית נפתחה.
לאט.
ילד קטן יצא.
שמונה, גג תשע.
רזה, שקט, עיניו מפוחדות.
נשימתו של אשר נעתקה.
כי פניו של הילד היו בדיוק כמו פני הגבר שכיכב בחדשות בערוץ כאן 11 בשבועיים האחרונים.
חבר הכנסת הנעדר.
זה שרק אתמול הכריזו עליו כמת.
