הטלפון השתתק. ורד עמדה באמצע המטבח, מצמידה אותו לחזה בשתי ידיה. דודה גילה דיברה בדיוק ארבע דקות – קול יבש, ענייני, בלי דמעה אחת.
דניאל ישב על הספה. הטלוויזיה מלמלה ברקע בשקט. הוא אפילו לא הסתובב כשורד הופיעה בפתח.
– דניאל. דודה גילה התקשרה. אמא נפטרה לפני שעה.
הוא הנהן. העביר אצבע על מסך הטלפון – גלל משהו, כבר לא משנה מה.
– אוקיי. חבל.
– אני צריכה לנסוע. עכשיו. שעתיים נסיעה. תן לי את מפתחות האוטו.
דניאל הניח את הטלפון. לא כי התרגש – כי שמע את המילה “אוטו”. הביט בה מלמטה למעלה בהבעה של קלילות קלה, כאילו ביקשה ממנו להזיז ארון.
– לא. האוטו צריך לי. אמא ביקשה שאסיע אותה לדודה זהבה. הבטחתי עוד בשבוע שעבר.
ורד לא זזה. האור מהמטבח נפל על גבה, ופניה נותרו בצל.
– שמעת מה אמרתי?
– שמעתי. אבל היא כבר מתה. לאן לך למהר? מחר תעלי על אוטובוס, תגיעי. ואמא – חיה, מחכה. הבטחתי.
שניה. שתיים. שלוש.
– אתה רציני עכשיו?
– לגמרי. את אמא אני לא אאכזב.
ורד נכנסה לחדר. עמדה ישר מול הטלוויזיה – ככה שדניאל לא יכול היה לעקוף אותה במבט. הוא נאלץ להרים עיניים.
– אני מבקשת ממך פעם אחת. אחת. תחשוב על מה שאמרת הרגע. ותענה מחדש.
– ורד, אל תעשי סצנה. הסברתי הכל. אמא מחכה, הבטחתי. עם ההלוויה שלך שום דבר לא יקרה בלילה.
– עם ההלוויה שלי, – חזרה לאט.
– נו, עם ההלוויה. את מבינה למה אני מתכוון. תיסעי מחר. הכל יסתדרו בלעדייך, יש דודה, שכנים.
ורד התקרבה מעט.
– אתה מבין שזו הפעם האחרונה שאני מבקשת ממך משהו? לא השנייה, לא השלישית. האחרונה.
– אלוהים, ורד. את תמיד עושה ממשהו קטן הרבה. יום אחד! יום אחד תחכי. שום דבר לא יתמוטט. אמא ביקשה – אני נוסע. נקודה.
– אמא שלי מתה, דניאל. ושלך – נוסעת לבקר לשתות תה.
– אל תעוותי. היא התכוונה כבר הרבה זמן, זהבה מחכה לה. הבטחתי. את רוצה שאפר את המילה שלי?
– אני רוצה שתזכור עם מי אתה חי. ומה היום הזה אומר לי.
– אני זוכר. אבל סדר יש סדר. החיים – חשובים יותר.
ורד הזדקפה. הביטה בו כאילו מצלמת את פניו. לא בשנאה. במשהו סופי.
– בסדר, – אמרה.
ה”בסדר” הזה נשמע חלק. בלי עלבון. בלי קרע. בלי רעד. דניאל לא שם לב – הוא כבר הושיט יד לשלט.
*
ורד יצאה למסדרון. פתחה את המגירה העליונה של השידה – זו שדניאל לא פתח אף פעם בשבע שנים. שלפה תיקייה עבה עם סגר: הדרכון שלה, תעודת בעלות על הדירה, רישיון רכב על האוטו, מסמכי בנק. הכל על שמה. הכניסה לתיק.
הורידה מהקולב את שני צרורות המפתחות של האוטו. לבשה מעיל. נעלה נעליים.
– לאן את? – צעק דניאל מהחדר.
– נוסעת. להיפרד מאמא.
– על מה? אמרתי – האוטו צריך לי!
ורד פתחה את דלת הכניסה. דניאל כבר עמד במסדרון – יחף, עם שלט ביד, עם הבעה מגוחכת של בעל בית נעלב.
– האוטו רשום על שמי. תמיד היה. הדירה – גם. כשאחזור, המנעול יהיה אחר. את הדברים שלך אשים ליד הדלת. תבוא לקחת או אזרוק אותם.
– מה את מקשקשת?
– אני לא מקשקשת. אני אומרת. ברור ופעם אחת.
– ורד, עצרי! עצרי! את לא יכולה סתם…
– דניאל. אמא שלי מתה. ואתה הסברת לי שהאוטו יותר נחוץ לך – כדי להסיע את אמא שלך לאחותה לתה. זה כל מה שהייתי צריכה לשמוע. שום דבר בינינו לא נשאר. תארז.
הדלת נסגרה. המנעול נקליק. למטה נטרקה דלת הכניסה. כעבור דקה הוא ראה מהחלון אותה מתיישבת מאחורי ההגה – ברוגע, בלי מהומה, בלי מבט לאחור. הניעה מנוע. יצאה מהחנייה. אפילו לא הביטה למעלה.
דניאל עמד באמצע המסדרון. חייג אליה – צלצולים ארוכים, ללא מענה. שלח הודעה: “תחזירי את האוטו. השתגעת?” נקרא. שתיקה. עוד אחת: “די לעשות שטויות. אמא מחכה, אני צריך לנסוע”. נקרא. שתיקה.
אחרי עשרים דקות התקשרה אמא.
– דניאל, מתי אתה בא לקחת אותי? זהבה כבר ערכה שולחן.
– יש מצב, אמא. ורד לקחה את האוטו.
– איך לקחה? זה האוטו שלכם!
– פורמלי… רשום עליה.
– נו, אז מה? אתה בעל! תגיד לה שתחזיר!
– היא לא עונה. אני אתקשר חזרה.
הוא התיישב על הספה. הסתובב בדירה. הכל נראה אותו דבר – רהיטים, וילונות, מדפים. אבל ורד הוציאה מהבית הזה מסמכים, מפתחות ואת עצמה. שלושה דברים שהכל נשען עליהם.
הטלפון צלצל. ורד. הוא תפס את השפופרת.
– ורד! סוף סוף. תקשיבי, בלי…
– שתוק, – אמרה. בשקט ובקצר, כמו נקישה. – אני אומרת פעם אחת. הדירה שייכת לי. סבתא השאירה, מסמכים על שמי, אתה יודע את זה מצוין. האוטו קניתי לפני הנישואין. הכסף בכרטיס – שלי, בשבע שנים לא שמת שקל אחד בצד. בכיס הז’קט שלך יש מאתיים שקל – זה יספיק למונית בשביל אמא שלך. בקושי, אבל יספיק.
– ורד, חכי…
– את המנעול אחליף היום, אבקש מהשכנה אילנה להכניס את המנעולן. הדברים שלך אארז. יעמדו ליד הדלת. יומיים. אחר כך אזרוק לפח.
– אין לך זכות…
– יש לי. כל נייר. כל חתימה. הכל – שלי. ואתה בשבע שנים לא טרחת לרשום על שמך אפילו קומקום חשמלי.
– זה נבלה!
– נבלה – זה להגיד לאישה שאין לה צורך לנסוע לקבור את אמא שלה. כי אתה צריך אוטו להסיע את שלך לתה. זה – נבלה. ואני פשוט לוקחת את מה ששלי.
שקט בקו נמשך ארבע שניות.
– ורד, הגזמתי. טיפש, פשוט פלטתי. בואי נדבר כרגיל כשתחזרי.
– אליך – אני לא חוזרת. נגמר. אל תתקשר יותר.
צפצופים.
דניאל ישב עם הטלפון ביד. חייג שוב – מנוי לא זמין. עוד פעם – אותו דבר. היא חסמה את המספר שלו.
הוא חיפש בכיס הז’קט. שני שטרות מקומטים. מאה ומאה. היא חישבה גם את זה – בדיוק מספיק למונית לדודה זהבה ובחזרה. לא שקל אחד יותר.
הכרטיס ריק – בדק. בשאר החשבונות – אפס. הוא אף פעם לא התעניין. הספיק לו מה שורד נתנה. דירה – שלה. אוטו – שלה. כסף – שלה. הוא גר בבית של מישהי אחרת שבע שנים ואף פעם לא חשב על זה.
אמא חיכתה בכניסה. דמות קטנה במעיל ירוק, עם שקית ממתקים לאחותה. המונית עצרה, היא נכנסה, סקרה את המושב האחורי.
– מונית? ברצינות? ואיפה האוטו?
– אצל ורד.
– אז תיקח!
– היא נסעה בו. לתמיד.
אמא שתקה. הביטה בגב המושב הקדמי.
– מה זה “לתמיד”?
– זה מה שזה. היא עזבה. אמרה שאני צריך לקחת דברים תוך יומיים. תחליף מנעול היום.
– על מה?
– על זה שאמרתי לה לא לנסוע להלוויה. אמרתי שהאוטו יותר נחוץ לי.
אמא הסתובבה אליו. בעיניים – לא חרטה. תמיהה. היא לא הבינה איך בקשה להסיע אותה לאחותה יכלה להפוך לאסון.
– נו, אמרת שטויות, דניאל.
– לא חשבתי שהיא ככה…
– היית צריך לחשוב! שאישה אמא שלה מתה, ואתה אומר לה “תחכי”? היית בדעתך בכלל?
– את ביקשת שאסיע!
– ביקשתי שתביא אותי. לא ביקשתי שתמנע מאשתך לנסוע להלוויה! אתה בעצמך המצאת!
המונית נסעה בעיר. המונה תקפץ. דניאל הביט במספרים – הם עלו, וכל שקל נגס מהכסף האחרון שלו. כשרכב נעצר ליד הבית של דודה זהבה, המונה הראה שמונים שקל. חזרה – עוד שמונים. השאר – לאוכל. אולי. ליום אחד.
אמא ירדה. הסתובבה. השקית עם הממתקים התקמטה בידיה.
– ולאן אתה עכשיו?
– אליך. אם תקבלי אותי.
– יש לי חדר ומטבח, דניאל. מיטת קיפול במחסן.
– אז מיטת קיפול.
היא הנידה בראשה. הלכה לכניסה. הדלת נסגרה מאחוריה.
דניאל נותר עומד על המדרכה. בכיס – מאה ועשרים שקל במטבעות ובשטרות מקומטים. בכרטיס – ריק. מאחוריו – עיר שבה אין לו אפילו מטר מרובע אחד.
הוא הוציא טלפון. חייג את ורד. צלצולים ארוכים. אחר כך – קול מכני: “המנוי אינו זמין”.
הכניס את הטלפון. הביט בידיו – ריקות. כמו כל השאר.
ורד, בינתיים, עמדה ליד מיטת אמה. דודה גילה מימין, שכנים מאחור. היא עשתה מה שהייתה חייבת לעשות. נפרדה. כי עבורה, מתים ראויים לא פחות כבוד מחיים. ובוודאי יותר מבעל שבשבע שנים לא הבין ליד מי הוא חי.
