את הרי לא באמת אהבת אותי. התחתנת איתי בלי אהבה. עכשיו, כשלי קשה, בטוח תעזבי
אני לא אעזוב! אמרה עינב וחיבקה את איתן. אתה האיש הכי טוב בעולם! אין מצב שאעזוב אותך
הוא לא הצליח להאמין לה לגמרי. מצב הרוח שלו היה קודר מאוד.
עינב חייתה בנישואין עשרים וחמש שנה, ובכל אותה תקופה לא פסקה תשומת הלב מהגברים סביבה. גם בנעוריה הייתה הכי מבוקשת בכיתה.
האמת, גם בבית הספר כבר רדפו אחריה לא מעט בנים. והיא, בכל זאת, לא הייתה נחשבת ליפה במיוחד.
היא נשארה נשואה לבעלה, שכנראה היה בחור לא פשוט, לכל הדעות.
לא, עינב חייתה עם דביר עד יומו האחרון. גידלו יחד את הבת שירה, ואז חיתנו אותה. הבעל של שירה לקח אותה לתל אביב. הם היו שולחים תמונות יפות ומזמינים את עינב לבקר. בסוף לא יצא להם אולי עוד תסע, עינב חשבה. אבל דביר? גמר את שלו.
בעלה של עינב נהרג בתאונת דרכים. כל כך מטופש אומרים לה, כנראה לא הרגיש טוב בזמן הנהיגה, הלב כאב לו, איבד שליטה.
אולי התעלף? העלתה בעצמה.
כבר לא נדע, נאנחה חברתה הרופאה, מיכל. הסיבה: פגיעות רבות בגוף, לא תואמות חיים.
עינב הייתה בהלם. חברתה מיכל עזרה לה לארגן את הכל.
היא גם השיגה לה את כל הפרטים בדרך שלה. את דביר קברו, ועינב נשארה לבד בבית הגדול שהם בנו יחד.
כאשר היו שניהם, או עם האורחים, הבית לא הרגיש עצום אבל לאדם אחד, לאישה לבד זה המון. אף על פי כן, הבית אהוב. צריך בו יד גברית
שירה באה להיפרד מהאבא. דיברה עם אמא על למכור את הבית, לקנות דירה ואולי לעבור אליה ואילן לתל אביב.
אין מצב! קראה עינב. כל השנים בניתי את הבית הזה, לא אמכור אותו. וגם לתל אביב שלכם לא בא לי. ראיתי מספיק תל אביב.
אמא!
את עוד צעירה בראש, שירה שלי, חייכה עינב בדמעות. אני סתם עומדת על שלי.
אם את סתם צוחקת, אולי הכל לא כזה קשה.
לא היה פשוט בכלל. בדיוק כמו דביר עצמו. מצד אחד היה בעל חם ואוהב, מצד שני איש של מצבי רוח, שהיה לעיתים סוחט ממנה כל טיפת סבלנות. אז היה מתנצל, והיא קלילה, לא נתקעה בזוטות. ככה חיו. עשרים וחמש שנים! לא נתפס
שירה נשארה קצת ועזבה; בעלה היה עמוס בעבודה, והיא מיהרה לחזור ולשמור על הבית. עינב נשארה לבד.
היא, שמכירה את עצמה, הבינה שזה זמני.
וכך היה. חצי שנה התעצבנה, ואז, כשייבשה את הדמעות, גילתה שסביבה התגבשה קבוצת מחזרים לא קטנה.
אפילו אמא של עינב פעם תהתה על הפופולריות של בתה.
מה כל כך מיוחד בך? כולם אחרייך! את לא איזה יפיפיה או שאני לא מבינה.
אמא יקרה, חייכה עינב, מתאפרת. יופי לא קובע כלום. לאישה צריך להיות קסם ואופי. קמצוץ של משהו אחר.
לכי כבר, צחקה אמא, לפני שאחד המחזרים יילך.
תמיד יבוא אחר, עינב משכה בכתף באדישות.
כמעט שלושים שנה עברו מאז השיחה הזו, ושום דבר לא השתנה. נשים מתלוננות שאין גברים פנויים, אי אפשר להתחתן אחרי גיל ארבעים.
עינב לא הבינה את הבעיה. בגיל ארבעים ושש, היו לה שני מחזרים, שניהם טובים.
לליבה משך אותה עמית. היה בה משהו בו באישיות ובשיחה שכבש אותה. יפה, משכיל, מעניין. אפשר היה לדבר איתו על הכל, והיה נעים להראות איתו בציבור.
אבל עמית היה איש של שיחה, לא של מעשים. עינב התלהבה מהדיבורים אבל גיל הניסיון לימד אותה הוא לא בנוי לבית גדול, לא לחיים.
המחזר השני, איתן, היה גבר של עבודה. מסוג האנשים שבשבת יכולים לשתות הרבה, אבל כל דבר שתיגע בו יצליח. גבר עם ידי זהב ואופי נעים, אבל עם עוצמה בפנים.
עם אשתו האיש הזה היה שקט ועדין, אבל בשביל אהובה יהפוך עולמות. אהבה? פחות. עינב לא התלהבה מהפשטות שלו לוגיקה נשית טיפוסית.
הוא לא ידע לנאום נאומים יפים, היה שקט. אכן, אחרי כמה כוסות, היה מתניע מצחיק, מספר סיפורים אבל ביום רגיל שקט, אבל יעיל. בסוף היא בחרה בו.
עמית נעלב מהכישלון והלך.
עינב נישאה לאיתן. הוא היה בעננים. בחתונה שתה קצת יותר מדי, שר ורקד עד שנפלה עליו עייפות.
תראי אותך, קראה מיכל, לא עברה שנה ואת כבר שוב מתחתנת. שום דבר לא משתנה! לנשים פה אין גברים בכלל, בקושי מוצאות, ואת, רק יוצאת מהבית, מיד עוקבים אחרייך.
עוד תגידי: מה כולם מוצאים בך? את בכלל לא יפיפיה!
אני לא אגיד כלום. אבל שבאמת תמיד היית מסתורית במשהו, זה נכון.
אין לי הסבר, מיכל. תשאלי את אמא שלי.
עינב קרצה לה ורקדה עם בעלה. תוך כדי ריקוד פיזרה את הספק האחרון.
אז איתן פשוט? אבל איזה חזק. ואיזה ידי זהב. והוא עוד נראה טוב. והשקט אולי בכלל טוב לי.
אם הייתי בוחרת בעמית, מה היה יוצא לי? ממילים יפות לא מכינים אורז
תוך כמה חודשים איתן העמיד את החצר של עינב על הרגליים גדע עצים מיותרים, יישר את האדמה, בנה לה ערוגות צמחים, סוכת עץ. גם בבית הורגשה ידו הגברית.
עינב הבינה עשתה את הבחירה הנכונה. בהחלט.
ואיתן גם פרנס יפה. תמיד ניסה לשמח את עינב במתנות קטנות.
היא השוותה את חיי הנישואין הקצרים שלהם לתקופת הנישואין הראשונה עשרים וחמש שנה והצטערה שלא פגשה את איתן מוקדם יותר. איש זהב!
ברגעים החמימים בערבים, ישבו בסוכה שאיתן בנה, אכלו ביחד ארוחת ערב כשרה על מחבת, איתן שם לה שולחן וספסלים מעץ.
עינב, אחרי אוכל, התכרבלה כמו חתולה שבעה. איתן הביט בה, מאושר.
מה הצחיק אותך, איתן?
כלום. סתם שמח לי.
אשתו הראשונה של איתן הייתה יבשה. אף פעם לא חשב שיזכה בעוד אישה נעימה כל כך.
הם שמחו ארבע שנים יחד, עד שבבת אחת איתן התחיל להרגיש לא טוב.
התעייף מהר. רזה פתאום. כשהיה שותה ושלפעמים אהב נהיה לו עוד פחות טוב.
איתן, צריך ללכת לרופא! החלה לדאוג עינב. מה אתה מחכה? יש פה משהו לא תמים.
שטויות, עינבי, זה יעבור לבד.
אנחנו כבר לא בתקופת התנ”ך! מה אם לא יעבור? מה? גם אתה, גברים פוחדים מרופאים?
לא.
איתן לא רצה לומר ממה באמת מפחד. פחד רק מדבר אחד: שזה רציני ואז עינב תעזוב אותו. בטח לא תישאר עם גבר חולה.
איתן לא היה טיפש. ידע שעינב התחתנה איתו בעיקר משיקול של פרקטיות לא מרגש רומנטי. אבל הוא? אהב אותה מאוד.
בפעם הראשונה ראה אותה בסופר, מחפשת בתיקה את הארנק, והוא מיד נשבה. המבוכה שלה ריגשה אותו.
רצה לבוא, לחבק, לשמור עליה תמיד. אפילו אמא של איתן העירה לו:
שמה יש בה? לא יפה, לא צעירה. בשבילך הייתה הולכת כל צעירה!
אבל לא איתן רק עינב. ואם יחלה האם תישאר איתו?
היא לא הצליחה לשכנע אותו לפנות לרופא. היה זה ערב שבת. מיכל ובעלה איציק התארחו אצלם. איתן ואיציק שתו בירה, צלו שווארמה. מיכל, במטבח, אמרה בשקט לעינב:
איתן חולה?
לא יודעת! ענתה עינב מתוסכלת. אני מתחננת שיילך לרופא. אבל לא. את רופאה. מה נראה לך? איתן לא בריא, נכון?
נו יש לו מבט עייף, רזה, וגם נדמה לי שפניו צהבהבים.
אלוהים מיכל, תוסיפי לו מילים. תבקשי שהוא יילך. אולי אליך יקשיב, את רופאה.
מיכל הביטה עמוק לעיניה.
את אוהבת אותו? כי אני זוכרת את כל ההתלבטויות שלך
עינב נשכה שפתיים ולא ענתה.
מיכל כבר לא הספיקה לדבר עם איתן; באמצע הארוחה הוא התעלף. קראו למדא, עינב נסעה איתו לבית החולים. את עיניו כמעט לא פקח. היא ישבה לידו, החזיקה בידו והתפללה.
ניתחו אותו מהר.
גידול בכבד.
סרטן?! נבהלה עינב.
מחכים לתשובות.
בסוף התברר שהגידול שפיר, אבל היה כבר לא קטן כשהגיע לניתוח.
הרופאים אסרו כמעט הכל, הזהירו שלא בטוח יתאושש לגמרי. הגיל עושה את שלו.
איתן שקוע בעצב. אמו באה לבקר. עינב הייתה בעבודה, אמא הגיעה אחר הצהריים, הביאה אוכל שמותר לאיתן (הרשימה לא ארוכה).
בני, אני לא מזהה אותך! אמרה נחמה. ניצלת. זה לא סרטן. תשמח, יאאלה. תאכל קציצות.
לא רוצה.
צריך! מה הבעיות שלך? עינב באה?
באה בינתיים. ענה איתן.
אתה מפחד שתעזוב? אז היא טיפשה!
אני גמור! כלום לא שווה. אפילו לעבוד אסור לי. רק חמישים, ותראה אותי נכה. מי צריך אותי ככה?
מה פה קורה? שאלה עינב שנכנסה. צועקים פה על כל המחלקה. שלום, נחמה!
אני הולכת. שלום, עינב.
מה קרה?
האם עשתה תנועה ויצאה. עינב שטפה ידיים, ניגשה לבעלה העצוב.
למה אתה בורגני כזה? הידיים-הרגליים שלך פה. מה כבר קרה? אתה תבריא! קראת על כבד?
מה?
אם נשאר 51% זה חוזר לעצמו! אצלך נשאר 60%. אז תחכה, ותתן לזמן לרפא. הכל יהיה בסדר!
יש לי זמן?
מה?
זמן.
איתן, מה יש לך? משהו מסתירים ממני? ביקשת מהרופאים להסתיר ממני משהו?
לא לזה התכוונתי
איתן שוחרר. וכאן החלה התקופה הקשה ביותר. כל עבודה בידיים והוא מתעייף ברגע. זה ציער אותו מאוד.
ובפתח חגיגות היובל שלו רק הוא מוריד את הראש. לא יוכל לאכול כמעט כלום, לא לשתות. יופי
עינב לא התייחסה לזההמשיכה להכין איתו את התפריט הדיאטטי, יושבת איתו באותה צלחת.
עינבי העז לשאול, מה יהיה איתנו?
מה הכוונה?
אני מחלים לאט. את תעזבי, נכון? תגידי לי עכשיו.
למה שאעזוב? טוב לי איתך.
כי כשיכולתי, עבדתי, היה לך נוח. עכשיו מה כבר טוב? לי קשה אפילו עם עצמי.
שטויות. תתעודד.
אני משתדל! אבל עייף מכלום.
עינב התקרבה, חיבקה אותו מאחור, הניחה לחיה לראשו.
אני אוהבת אותך. אני אף פעם לא אעזוב. קח תזמן שלך. תתרפא לאט.
את אוהבת? באמת?
באמת, באמת.
עינב לא עוזבת את איתן. הוא מחלים, לאט לאט.
את היובל ארגנה עם מעט חברים קרובים, בלי אלכוהול, שיהיה לו קל.
ישבו בסוכה, שיחקו קלפים.
יצא לך אישה, איתן, אמרו חבריו בצאתם.
ומה, עכשיו תלכו לשתות לחיי? התבדח.
צחקו. התפזרו. בערב, ישבו יחד ליד מפתן הבית, מביטים בכוכבים. מאושרים. באותו לילה, לראשונה מזה חודשים, איתן הרגיש טוב יותר.
האמין שיחלים ושאשתו אכן לא תעזוב לעולם. חיבק את עינב.
מה, איתן?
הכל טוב! ענה.
סוף סוף, חייכה עינב ונשקה ללחיו.
הם היו מאושריםבפעם הראשונה זה חודשים, לא אכפת היה להם מה יהיה מחר. עינב הניחה את ידה על ידו, והוא, שותק, לחץ אותה חזק. בתוך השקט הדק הקיף אותם ריח של לילה ושל עתיד פשוט, מוכר וטוב.
הם הביטו זה בזו, שכל השנים שהתפזרו מאחור כמו עלים נידפים. עינב ליטפה את שערו של איתן, קמטה את עיניה וצחקה.
מה מצחיק? שאל ברוך.
אתה, איתן־שלי. גם גיבור וגם רגוע. אני חושבת שמצאתי סוף־סוף את המקום שלי.
הוא נאנח, הקלילות חזרה אליו, כאילו התרופפה איזו אחיזה שלא שם לב אליה. בתוך הלילה, היה בטוח לא משנה מה יביאו הימים, עם עינב הכול יסתדר. ייתכן שהאהבה לא פורצת כרעמים או סוחפת כמו סופה, אלא מתבשלת לאיטה, מתחזקת ומתחממת, עד שהופכת בית.
והבית הזה, חשב איתן הבית שבנתה עינב כל חייה, היה עכשיו שלהם. לא היה עוד צורך לדבר. רק להישאר יחד תחת כיפת השמים, כשהלב סוף סוף שוכן במקומו.
