היי, מה נשמע? רציתי לספר לך מה קרה עם אורית ובני השבוע שעבר. הם הגיעו למגרש שלהם במושב קיבוץ רמתהמאיר. קנו את האחוזה לפני כמה חודשים, ובקיץ הזה החליטו לשפץ הכל. הבתיח היה יפה, אפילו בחורף חם, אבל עם האדמה והחצר חיפש הרבה עבודה.
הגינה הישנה הייתה צריכה שדרוג אמיתי. הזמינו כבר סאונה חדשה, מגיעה בעוד שבוע ויתקנה, רק צריך למצוא מקום מתאים. ובוזה זמן טוב לבנות גם מחסן לבגדים, ארון כלים למבואה, ופינה יפה לישיבה כל זה עם ילדיהם שמבטיחים לעזור כשיגיעו.
זה שקט כאן, אפשר לחיות כל השנה. אנחנו כבר בפנסיה, מה יש יותר טוב?
בבדקתי את המחסן, רק הדלת צריך החלפה.
והמרפסת? זוכרת שדיברנו על פרגולה? אין לי שום בעיה, יש לנו שולחן עגול וכיסאות עתיקים על המרפסת.
רק נחדש את הרהיטים, הם יעמדו עוד מאה שנה, והנוף על הגינה מהמם. נשתה תה ונהנה. גם כאן צריך להחליף דלת, כי מרגיש שמישהו עבר כאן בחורף האחרון.
החלטנו שכל השיפוצים ייעשו בחצר האחורית, כך שלא ייראו מהרחוב, ובסוף ניצור פינה ירוקה לפני הבית. כבר יש לנו שיחי חימר ופרחים רבשנתיים, רק צריך לסדר אותם, אולי להעביר כמה למקום אחר, אבל לקיץ הזה נניח כמו שזה.
היום שבו הגיעו הסאונה והילדים, התחילו לעבוד במגרש. השכנה, תמר, באה לראות ולתת יד. נכדיה של תמר היו רצים סביב הבית כל הזמן.
יש לכם נכדים?
כן, מגיעים בקרוב.
למה אתם בונים גדר גדולה כל כך? אנחנו בלי גדר משבטים כבר שנים.
בלי גדר? מה היה כאן לפני? רק גרסנו אותה, נפל. לנו סדר חשוב, ולא חיתכנו על המדד, הגדר בדיוק על הגבול.
אין שער? כאן תמיד היה מעבר פתוח.
זה לא מתוכנן, הכניסה רק מהרחוב.
איך הילדים שלנו ושלכם יוכלו לשחק? חיתכתם את העצי התפוחים, הילדים אהבו לטפס עליהם.
לא חיתכנו, רק גזענו וקיצצנו, ושימשנו עצים חדשים. הילדים שלכם יכולים לטפס על העצים שלנו.
הכל חדש אצלכם. למה שיחים על הגדר שלנו?
שיחים לשיפור המראה, רק בשביל יופי!
תמר הלכה, אבל חזרה עם עוד שאלות. נכדיה המשיכו לשחק עד שהצבנו את השער החדש.
הצבתם כאן בית חם, תכננתם לשהות בחורף?
זמן יראה.
למה סוגרים את השער? כאן הילדים שיחקו בכדור כל השנה, זה בטוח ונוח. הרחוב מלא ברכבים, כאן בטוח.
החלק שלי מלא ערוגות, לא כמו שלכם. אתם יודעים שההבדל בין שמיר לבצל רק בתוויות במכולת, והפירות רק בריבת תות ראיתם. צריך להכיר אותנו טוב יותר.
סגרנו את השער כדי שלא יראו אחרים, ולמנוע מהנכדים שלכם לשטות כאן. לפני כמה ימים שחררו את העופות שלנו, וכל אחד מהם נעלם.
יש לכם תרנגולות? אם כן, אתם מתכוונים לגור כאן קבוע?
אנחנו כבר כאן.
בסוף אוגוסט חגגנו את יום הולדתו של בני. הילדים והנכדים הגיעו, כל המשפחה התכנסה. הגברים צלים בשר על הגריל, האישה הכינה סלטים והניחה את השולחן על המרפסת.
הנה אנחנו, באנו לברך אותך, כמו שכנים אמיתיים, בלי הזמנה. אנחנו תמיד כאן, בלי רשום.
אתם מתכוננים, האורחים כאן, אז זה חגיגה. נשב כולם יחד, הילדים יהיו שמחים יותר. כבר הגיע זמן להיות חברים קרובים.
אז כנראה שלא הזמנו אתכם. אצלנו רק משפחה, חגיגה משפחתית. הקשר שלנו הוא שכנות, לא משפחתי.
אולי יום אחד זה ישתנה, הילדים יגדלו, אולי נישא זה לזה, חייכה תמר בחיוך.
היא לא רצתה להפסיק, המשיכה לשנות דברים ולא הלכה. נכדיה זחלו בכל מקום, טפסו על העצי תפוחים ואגסים, אפילו על גג הסאונה למזלי לא נפל. אחר כך שיחקו עם אבנים מסביב למבנים, אחד זרק אבנים לבריכה מתנפחת, הילדים צעקו משמחה כשמתפשטה המים.
תחשבו, הסתיו מתקרב, הגיע זמן לאסוף את הבריכה, אמרה תמר. הילדים שמחו מאוד.
זה זמן לחזור הביתה!
עוד לא סיימנו, הילדים רעבים, תביאו את האוכל!
החגיגה הסתיימה, אבל הייתה עוד אחת בתכנית. שבוע אחרי הילדים חזרו, חגגו את יום הולדת של אורית ובני שלושים וחמש שנים יחד. מישהו סגר את השער מיד, ובסוף הבינו שהיה זה הנכד הקטן של שבע שנים של המשפחה.
שמעו קולות קוראים על השער, המשפחה נענתה כאילו לא קורה דבר. ריח של שיפודי על האש ומזג אוויר קריר.
מתי נפגש בעיר?
נחשוב על זה, הסתיו בפתח, נשבה, ואז נראה. עוד תפוחים לאסוף, הקציר השנה נדיר. אהבנו כאן הכל חוץ משכנתי, אבל היא לא בעיה. למדנו איך להתגבר עליה.
כולם צחקו יחד. האורחים הלכו, ואורית ובני נשארו לבד, עם הסתיו שבא ואז החורף… הם ימשיכו לנסות, ואם לא, תמיד אפשר לחזור לדירה בתל אביב.
תמר עזבה, עם נכדיה לחזור לבית הספר. הבת הקטנה שלה מתקשה, והסבתא תעזור. בני ואורית נושמים ברוגע. אלוהים יברך לנו שכנים כאלה
תכתוב לי בתגובה מה אתה חושב על זה, ותתן לייק אם אהבת!
