את לא משפחה שלנו, אמרה החמות והחזירה את הבשר אל הסיר.
אורית קיפאה ליד הכיריים, מחזיקה צלחת עם רוטב קציצות שעברו זה עתה של רחל כהן. קציצות הבשר נעלמו אחת אחרי השנייה, כמו שהחמות מניחה שכל חתיכה נמדדת בנפרד.
סליחה? שאלה אורית, לא מאמינה לאוזניה.
ומאיזה דבר זה מוזר? חייכה רחל, נגבה את ידה למגבות. לא קיבלנו אותך למשפחה, את באת לבדך.
הקול במטבח נותר שקט מאוד, רק קולות המרק המתבשל נשמעו ברקע. אורית הניחה את הצלחת על השולחן וגררה קו שערה מהמצח. ידיה רעדו.
רחל, אני לא מבינה. אנחנו נשואים כבר חמש שנים! ויש לנו בת
ואיך? חזרה החמות. הילדה שלנו, ולך אין מקום.
הדלת נפתחה והיכנס דוד, שערו מפוזר וחולצה פתוחה, כמו שהוא קם מהספה אחרי העבודה.
מה קורה כאן? שאל, מביט באשתו ובחמותו. למה הצעדים?
איננו צועקים, השיבה רחל ברוגע. רק מדברות. אני מסבירה לאורית איך להתנהג בבית שלנו.
דוד נבזה והביט באורית, שעמדה דוממת, שפתיה נלחצו.
אמא, מה אמרת?
אמרתי אמת. הבשר איננו לכל. המשפחה גדולה, והחתיכות מעטות.
אורית הרגישה את הלב נלחץ בחזה. חמש שנים היא חשבה שהיא חלק מהמשפחה, חמש שנים נלחמה למען החמות, סבלה מהתזכורות והביקורות, וקיוותה שהקשר יישב עם הזמן.
דוד, אני אחזור הביתה, לחשה היא אליו. אל אמא.
לאן? נזעקה רחל. הבית שלך כאן. האם את חושבת שתלי ותחזרי מתי שתרצי?
אמא, די, התערב דוד, צעד לעברה. מה קרה?
אורית שתקה. איך להסביר לבעלה שהחמות בדיוק הראתה לה שאין לה מקום? אפילו צלחת הקציצות הייתה עבורה יותר מדי?
אקח את נועה, ענתה היא במקום תשובה. ואז אביא אותה אל אמא לסוף השבוע.
ולמה? קראה בחזרה החמות. סבתא כאן, למה לקחת את הילדה לשם?
הסבתא חושבת שהחמות שלנו איננה משפחה, אמרה אורית ברוגע. אולי גם לנינים יש מקום טוב יותר.
היא הסתובבה ויצאה מהמטבח. דוד תפס את ידה.
רגע, אורית! תסבירי מה קרה.
אורית הסתכלה אליו במבט מופתע, והחמות נראתה כאילו מעורבבת במרק.
תשאלי את האמא, אמרה אורית. היא תספר לך יותר טוב.
בבית הקטן של נועה בת שלוש, היא שיחקה בבובות. כשהיא ראתה את האם, רצה אליה בקול רם:
אמא! תראי, אני מחזיקה קבב!
כל הכבוד, חמודתי, אמרה אורית, מתיישבת ומחבקת אותה. רוצה לאכול?
כן! סבתא אמרה שהיום יש קבב.
יהיה, מתוקה. נלך לאכול לבת שלנו, שושנה.
לאמא שלך? קראה נועה בהתלהבות. יופי! אבי יגיע איתנו?
לא, הוא נשאר כאן.
אורית התחילה לאסוף בגדים וקוביונים לתיק, חולצות, גרביים, צעצועים כל מה שצריך למספר ימים. דוד נכנס לחדר.
אורית, למה את הולכת למגרש? זה רק נושא של יום חופשי.
מגרש? קמה אורית והביטה בו. האמא אמרה לי שאני לא משפחה! היא לקחה ממני אוכל! איך זה יתכן?
היא רק אמרה קצת חזק! היא מתעייפת, בעבודה יש בעיות, ואז היא מתפרקת, טען דוד.
אולי, אמרה אורית בצחוק מריר. חמש שנים מתעייפת? והיא זורקת את כל האשמה עליי.
אל תתייחסי לזה, אמר דוד, מנגב מצח שלו. היא רק מתוסכלת.
להתעלם מכך שאת קוראת לי זר? שאלה אורית. את שומעת את מה שאת אומרת?
דוד הלך סביב החדר, מגרד את מצחו, תזוזה שמוכרת לו כשאין מה לומר.
אורית, לאן את מתכוונת ללכת? אנחנו משפחה. יש לנו ילד.
זו הסיבה שאני רוצה ללכת. לא רוצה שנועה תשמע איך שמי מזלזלים!
מי מזלזל בך? האמא רק מביעה דעה.
דעה? השביקה אורית. היא לקחה ממני אוכל! אמרה לי שאני זר! האם זה דעה?
אולי אמרה ברגע של סערה, אבל היא תמיד טיפלה בנו, כשאבינו הלך מוקדם, היא גבתה אותנו. היא תמיד רוצה לשלוט.
ואז אני צריכה לסבול שליטה עד סוף חיי?
דוד ישב על קצה המיטה ותפוס את ידיה של אורית.
אורית, בואי נשתה תה ונדבר. אני אדבר עם האמא, אסביר.
מה תסבירי? שאני גם אדם עם רגשות?
פשוט תגיד שהיא תתנהג בנימוס.
אורית תנופה ראש.
זה לא עניין נימוס. האמא פשוט לא מקבלת אותי, ואת יודע זאת.
אמא רק צריכה זמן
חמש שנים זה לא מספיק! כמה עוד לחכות?
קול רחל נשמע מהמטבח:
דוד! בוא לאכול! הכל יהיה מוכן!
דוד קם.
בואו נשתה ארוחת ערב יחד, אחר כך נדבר.
לא, תודה. האפetite נעלם.
הוא עזב. אורית שמעה את השיחה של דוד עם האמא, אך לא יכלה להבחין במילים. הקול היה גבוה ופעם שקט.
היא בחרה באייפון והתקשרה לאמא.
אמא? אפשר להגיע אצלך למספר ימים?
כמובן, בתי. מה קרה?
אספר כשתגיעו. אנחנו כבר בדרך.
טוב, הכנתי מרק עדשים, יישאר לכולם.
אורית חייכה בחשאי. אמא תמיד אמרה: יהיה לכולם. היא אף פעם לא סופרת חלקים.
נועה הייתה שמחה לנסיעה לבת של סבתא. היא שרה ברכב על הבובות והחיבורים למחר.
אמא, למה אבא לא בא איתנו? שאלה נועה כשעמדו לפני הבית.
אבא עובד, חמודה. הוא יחזור מאוחר יותר.
האם קיבלה אותם על המדרכה, שושנה לוי, בחיוך רחב. היא הייתה ההפך מרחל חמה, טובה, תמיד מוכנה לעזור.
כמה מתגעגעתי! חיבקה את נועה. נכדתי!
סבתא, יש לך סיפורים חדשים?
כמובן! אחרי האוכל נקרא יחד.
בשולחן שושנה מזגנת מרק עדשים בקערות גדולות, אומרת:
אכלו, אכלו! אורית, את נראית רזה מאוד. לא מזין אותך?
מאכלים, אמא. פשוט לא היה לי חשק.
אבל עכשיו יהיה. הבית והקירות תומכים.
בית. אורית הסתכלה סביב מטבח חמים עם וילונות משובצים, ארון ישן עם סט מצעי פורצלן, תמונות על הקירות. כאן אף אחד לא קרא לה זר.
אחרי הארוחה, כשנועה נרדמה, השתיים ישבו לשתות תה במטבח.
ספרי מה קרה, ביקשה שושנה, מגישה כוס תה.
אורית סיפרה על השיחה בטלפון, על הבשר, על החמות. שושנה הקשיבה בדש.
והוא? איך דוד הגיב?
הוא אמר שהאמא עייפה, שעליי לא לשים לב.
הבנתי, חיברה סוכר לתה. איך את מרגישה?
עייפה, אמא. חמש שנים מנסה, והיא עדיין לא קיבלה אותי. היא תמיד מוצאת משהו לתלייה.
תני לי דוגמאות.
אורית נשענה.
הכנת אוכל אחרת, ניקיון במקום אחר, חינוך שונה. כשנועה חלתה בחודש שעבר, היא אמרה לי שאני האם הרעה ביותר.
ודוד?
דוד שותק. הוא אומר שהאמא דואגת לנטייה.
שושנה החלה לחשוב.
האם את שמחה בנישואייך?
השאלה הפתיעה את אורית. היא חיכתה לתשובה, מביטה בחלון, על אורות העיר.
לא יודעת, אמא. בעבר כן. עכשיו מרגישה זר כשאני בבית שלי.
למה לא סיפרת לי לפני?
חשבתי שזה יעבור. שמתי לב שרחל לא תסתגל אלי.
נראה שלא.
הן השתקו, שותות תה, בגשם שמתחיל לטפטף בחוץ.
אמא, איך קיבלה סבתך אותך?
חייכה שושנה.
סבתא קתיה קיבלה אותי ממבט ראשון כבת משלה. היא אמרה: עכשיו יש לי שתי בנות. היא חיבתה יותר מאשר לְאִמִי.
למה?
כי היא ראתה שאני אוהבת את בנה. ואני אוהבת אותו. כשבמשפחה יש אהבה, יש מקום לכולם.
אורית חשבה. האם דוד באמת אוהב? אהבה אמיתית או רק הרגלה?
הטלפון צלצול. שם דוד.
אורית, איפה את? קולה מודאג.
אמא. אמרתי.
מתי תחזרו הביתה?
לא יודעת. אולי ביום ראשון.
איך שלא יודע? מחר את עובדת.
התפטרתי מהעבודה, אמרתי שאחלה.
הפסקה.
אורית, תפסיקי להתלבט, תחזרי הביתה. נדבר כנה.
על מה נדבר? על כך שהחמות לא רואה בי אדם?
זה רק זמן.
חמש שנים זה מספיק?
אל תסבכי. המשפחה שלנו אחת.
המשפחה שלך אחת, והשלי לא קיימת בכלל.
אורית הניחה את המאזין. אמא שלחה ממנה בגד קבוע.
בכי, בתי. זה יעזור.
אך הדמעות לא באו. רק ריקנות קלה והקלה כבדת על הלב שירדה.
בבוקר הבא שושנה יצאה לשוק למכולת. אורית נשארה בבית עם נועה. הן שיחקו בתפקיד של אם וילדה, קראו ספרים, עיצובו בפלסטלינה. נועה הייתה שמחה, כי סבתא נותנת לה חופש שאינה מקבלת אצל האמא.
אמא, למה אנחנו לא בבית? שאלה הקטנה בארוחת צהריים.
אנחנו אצל סבתא שושנה.
עד מתי?
לא יודעת, מתוקה.
האם אבא יגיע?
אורית הסתכלה על נועה. היא קטנה, אבל כבר חשה שמשהו לא תקין.
אבא עובד, אבל הוא אוהב אותנו.
האם סבתא ראה?
היא אוהבת אותך, את נכדתה.
ואתה?
אורית חיפשה מילים. איך להסביר לקטנה שהמבוגרים יכולים להיות קשים בלי סיבה?
בואי נשחק מחבואים? הציעה.
נועה קפצה והסתתרה.
ערב, דוד קיבל שיחה.
אורית, האמא רוצה להתנצל.
באמת?
כן. היא הבינה שהיא התנהגה שלא כראוי.
ומה היא הבינה?
שזה לא יפה לומר לאישה שלנו. היא רוצה לומר שאנחנו משפחה.
אורית הנהנה בראש, למרות שהבעל לא היה שם.
דוד, היא מתנצלת רק כי אתה מכריח אותה, לא כי היא מבינה, חשבה.
זה לא משנה. היא רוצה להתנצל.
ההבדל גדול. אם היא תתנצל, אולי זה יחזור על עצמו.
לא תחזור. דיברתי איתה ברצינות.
מה אמרת?
דוד נקט במילה.
אמרתי שהיא בת שלי, והיא חייבת לכבד אותי.
היא חייבת לכבד?
כן, על פי הפקודה.
אורית, למה חמש שנים של שתיקה? למה השארת אותה לפגוע בי?
לא השארתי
הייתי שותק, דוד! השתקת אותי!
קול רחל נשמע ברקע:
תגיד לה שהקציצות מוכנות! עם קציצות על השולחן!
אורית עצמה עיניה. אפילו החמות לא יכלה רק לומר “סליחה”. היא רצתה להוסיף “הקציצות שלי!”
אולי אביא מחר, אמרה.
בואי מחר, ונסגור את כל זה.
זה לא יקרה, לחשה אורית. אינני יכולה יותר.
מה זאת אומרת “לא יכולה”?
לא יכולה לחיות בבית בו אין לי כבוד. לא יכולה לגדל את הילדה באווירה של מתח מתמיד.
אורית, על מה את מדברת?
על כך שאני צריכה זמן לחשוב על עתידנו, על נישואינו.
דממה. דוד שאל:
את רוצה גירושין?
לא ידועה. אולי.
בגלל האמא?
לא בגלל האמא, אלא בגללך. כי לא הגבסופה של כל הסערה, אורית הבינה שהכבוד לעצמה והאהבה שבה, הם היסוד שעליו ניתן לבנות בית אמיתי, גם אם הוא אינו מושלם.
