לא, יוסי, ומה היא תעשה? אשתי עץ, היא לא מתעסקת בכלום. אל תדאג, קונה לדירתה מצאתי כבר.
קפאתי במעון הבית עם שקיות בשתי הידיים. המפתח עדיין נצמד למנעול אפילו לא הספקתי לסגור את הדלת מאחוריי. בתוך השקיות היו תפוחי אדמה, בצל, שוקי עוף, קוסמת קוואקר במבצע, ושלושה יוגורטים לקובי רק רגילים וללא סוכר. חשבתי במחשבה אם אפקח את הבשר בזמן או שוב אשפוך עליו קובייה של קרח, והאוכל יצא קופח ולא צלוי.
ביקי עמד גבו לכניסה, טלפון על כתפו, ומערבב קפה אינסטנט עם שלוש כפיות סוכר בכוסו. הוא לעולם לא שוטף אחרי את הסירים.
היא אפילו לא תדע, אמר הוא והזז את הנוזל מהכוס. אגיד שהיא תעביר את המסמכים, תחתום. היא מאמינה לי. עץ. אין לה רגשות, אין לה אופי. עובדת בית חינם.
הוא צחק. צחוקו היה מוכר כך הוא צחק עם החברים במוסך כשהייתי רוחצת כלים אחרי האסיפה שלהם. כך הוא צחק כשקובי נפל מהאופניים בילדות, ואני רצתי עם קצף ירוק, והוא עמד אומר: «תני לו לקום, הוא לא נשר».
בשמיים הרעיד רעם לפני משבר לחץ. האצבעות תפסו בחוזק ידיות השקיות, הפלסטיק חרה בלפיי עד קווים לבנים. בעדינות הנחתי את הקניות על הרצפה, שלפתי את הטלפון, הפעלתי את המקליט.
מהמטבח נשמע גרגור ביקי כבר דן עם מרדכי על חכות דייג והיום המחרי על מעבר לאגם. הוא תמיד כך קודם משחרר רעל, ואז מדבר שטויות, כאילו כלום לא קרה, כאילו אני באמת עץ.
הצמדתי את הטלפון לקצה הדלת הפתוחה בחצי, והמתנתי עד שהוא נפרד ממרדכי והבטיח «לטפל בעסקה בשבוע הבא».
לאחר מכן ביקי סגר את השיחה, נענע את ראשו והלך עם נעליו אל המקרר. כיבית את ההקלטה, שמתי את הטלפון בכיס, הרמתי את השקיות והזזתי בשקט דרך המטבח לחדר. סגרתי את הדלת והטמעתי את גביי במזח.
תחת המיטה חימם לי אש קרה רצה לצעוק או לנבוח כמו כלב. ארבע ועשרים שנות נישואין. קובי, בית הספר, האוניברסיטה, ההלוואות שהשלמתי משכר החופשה שלי. אמא של קובי, שהייתה לי לחולה שלוש פעמים בשבוע עד למותה. גרביו, הקציצות, תמיד «אהובי, איפה החולצה הכחולה שלי?». והנה עכשיו אני עץ. והקונה כבר כאן.
ישבתי על המיטה, הביטו לידי. על הידיים שלי נדבקה שכבת קוואקר. הבטתי בטבעת הנישואין דקה, משחזת. הוא קיבל אותה כשעוד גרנו במעון והיינו אוכלים ספגטי עם קצף. רוח קרה חלפה לי לחשוב לזרוק אותה מהחלון, אבל נתקתי. נשפתי עמוק, כמו שמלי למדה: «ליבני, אם פגעו בך, ספרי עד עשר ואז תחליטי».
ספירת עד עשרים. קמתי, שטפתי פנים במים קרים ולקחתי מחברת ישנה מהמדף. מצאתי מספר משאלות של משרד שירותי האזרחים רשמתי אותו כשסגרתי נכות לאמא.
בקו נשמעה שירה נשית שהסבירה שאפשר לחסום פעולות רישום דרך הפורטל, אבל עדיף להגיע בעצמי. אמרתי שאבוא. עכשיו.
השעון מצביע כשלוש. ביקי מתריע במטבח כנראה מטגן חביתה. יצאתי למעון, לבשתי מעיל.
לאן את הולכת? שאל בלי להסתובב. המחבת מצהיבה.
אחר צן. לא קיבלתי קרה לארוחת ערב.
אה, קח לי גם סיגריות.
יצאתי. במעלית נדנדתי. לא מרגש, אלא מודיעה לי מה אני עושה. עשרים וארבע שנה לא עשיתי דבר בלי אישורו. אפילו צבע הקיר בחרנו יחד, והוא אמר אחר כך: «חום משעמם, היה צריך ירוק». ושתקתי.
במרכז שירותי האזרחים היה ריק. אישה בחלון הסתכלה על המסמכים.
בטוחים שתרצו לחסום? ללא נוכחותכם האישית אף אחד, אפילו במייפל, לא יוכל למכור, לתת או להחליף דירה.
בטוח.
היא הקליקה על המקלדת. אחרי רבע שעה יצאתי לרחוב, הכנסתי את הדף לכיס הפנימי של המעיל, איפה שהטלפון עם ההקלטה היה.
חזרתי הביתה עם בגט וחבילת סיגריות של ביקי. הוא ישב על הספה, צפה בסרט פעולה. הלכתי למטבח והדלקתי קוצץ. על המחבת שרו שאריות חביתה שרופה. נחשבתי, כרגע הרגילה.
בסביבות שבעה דפיקה בדלת. ביקי קפץ, העלה חולצה.
זה אליי. ליבי, תכניסי קוצץ, מגיע אדם טוב.
הנה ליוה. בא גבר כארבעים וחמש, במעיל יקר, עם תיק. ביקי התרגש, חייך.
תכירו, זה איתן ברק, מתווך נדל”ן. לגבי הדירה.
יצאתי מהמטבח, נגבסתי במגבת. הבטתי לביקי פניו מלאות שביעות רצון מזויפת.
ביקי, זוכר שדיברת היום עם מרדכי?
הוא קפא. החיוך התפשט לאט, כמו נייר קלף רפוי.
מה? אה… מה קרה?
קראת לי “אשתי עץ”. אמרת שמצאת קונה לדירתי. ושהדבר לא יגיע אליי.
השתקה. המתווך נעמד, משך משקפת. ביקי הפך חיוור, הפנים שלו קיבלו כתמים.
מה את אומרת? פתח בקול.
אני כאן, שמעתי הכל. הנה.
הוצאתי הטלפון והפעלתי את ההקלטה. קולו של ביקי מילא את החדר: «אשתי עץ קונה לדירתה מצאתי היא מאמינה לי עובדת בית חינם».
המתווך נסחף אל הדלת.
יוסי, לא אמרת שיש תנאים
ביקי הביט בי כמו באדם זר.
הקלטת? עקבת אחרי? נענע בקולו.
עמדתי בפתח עם שקיות קניות מהשכר שלי, כדי שאתה, קובי והחברה שלו אכלו ארוחת ערב. ובוזמנית מכרת את הבית שלי. הבית שלי, יוסי. לא שלנו. של אמא.
הוא צעד לעברי, אבל המשכתי בחן:
היום הלכתי למרכז שירותי האזרחים והצתי חסימה על כל פעולה עם הדירה ללא נוכחותי. אז הקונה שלך הצבעתי על המתווך יכול לחפש דירה אחרת. זה כבר לא למכירה.
המתווך נסוג.
אני אלך. יוסי, נדבר. סליחה.
הוא נעלם בפתח.
נשארו שנינו. ביקי עומד במרכז החדר, נושם כמו דג על חוף.
מה עשית? הרסנו הכל! היה לנו תוכניות!
היה לך תוכנית. ואני הייתה עם אמונה. ואתה שרפת אותה היום, קראת לי עץ. העץ, יוסי, בוער. ואני נשרפתי.
הוא ישב על הספה, אחז ראשו בידיים.
ליבני, סליחה. נפלתי. זה מרדכי דחף אותי
מרדכי, חייכתי. תמיד האשמה היא של מישהו אחר. לא שלך, שחיה איתי עשרים וארבע שנה, שתה את הקפה שלי, ישן על המצעים שלי, והשתמש בי כרהיט.
הסרתי את הטבעת, הנחתי אותה על שולחן הקפה.
מחר מגישה תביעה על גירושין. הדירה נשארת לי ירושה של אמא, אין לך זכות. אסוף את הדברים תוך שבוע. אסביר לקובי בעצמי, הוא כבר מבוגר.
ליבני
לא. אתה לא מבין כמה זה מקל לי. בפעם הראשונה מזה שנים לא צריך לחשוב על ארוחה. יש לי בית, ויש לי אני.
הלכתי לחדר השינה, סגרתי את הדלת. הטלפון צלצל הודעה מחברה: «איך עבר היום?»
כתבתי: «מצוין. הפסקתי להיות עץ».
בבוקר קמתי בחצי שבע. במקום למהר לבשל קוצץ לביקי, לבשתי חלוק והתחלתי להכין קפה. קפה טחון עם קינמון. הוא שתה רק אינסטנט. תמיד אהבתי קפה גרגר.
יוסי יצא מהחדר בפנים מושטות, הביט בקנקן.
ומה איתי?
יוסי, הגיע זמן לחפש עובדת בית חדשה. עצים לפעמים מתעוררים.
לקחתי לגימה. הקפה היה חריף, הידיים הרועדות נחשבו. הכוס פגעה בשיניים. אבל זה היה הקפה הטוב ביותר בחיי, כי הכנתי אותו רק לעצמי.
דפיקה בדלת. שמתי את הקפה, הלכתי לפתוח. על המדרכה עומד איתן ברק, מתווך, בלי תיק, במעיל זהה אך מבטו מבולבל.
סליחה על ההפרעה המוקדמת. בעלך הזכיר את הדירה אתמול, לא ידע… רציתי להציע את שירותיי. אם תחליטי למכור, לקנות או לשנות אשמח לעזור. ללא תנאים.
נדהמתי. נעמדתי והסתכלתי עליו. ביקי יצא מהמטבח, פניו קשות.
מה אתה עושה כאן? קרא בקול רם.
עובד, השיב באטיות איתן. יש לי לקוח חדש.
הוא שלח לי את הקלף. לקחתי אותו, הסתכלתי על הביקי, על הזעם שלו, על המתווך עם החיוך המקצועי.
אדוני, אשקול. אבל היום אני קונה חתול. ואולי גם מחבת חדשה.
המתווך הנהן, נפרד והלך. ביקי ניבח במילה לא ברורה והוחתר לחדר. אני נשארתי בעמוד הדלת, משענת גביי, צחקתי ברגישות כמעט שקטה. בפעם הראשונה אחרי שנים ארוכות צחקתי בבוקר בכניסה של הבית שלי.
הקפה נגמר עם חיוך, והחלטתי לקרוא לחתול שלי מרים, על שם החתול שהייתה לנו בילדות, לפני שאבא נתן אותו לשכנים «פרווה על כל הבית». עכשיו מרים שלי, ולא מישהו יגיד שהפרווה בעיה.
