אף אחד לא הזמין אותו.
זו הייתה ההערה הראשונה שכולם שמו אליה לב.
השנייה
שהוא בכלל לא טרח לשים לב.
נער בבגדים שחוקים פסע על רצפת השיש כאילו הוא שייך לשם יותר מכל אחד אחר.
עיניים רדפו אחריו.
לחישות התרוצצו בין האנשים.
אבל הוא התעלם מכולם.
עד שעצר מולה.
הנערה בשמלה הכחולה.
ישובה בשקט.
מתבוננת.
“תני לי לרקוד איתה.”
אביה צחק, קצר וקר, כאילו הוא שובר זכוכית דקה.
“זה לא בדיחה.”
אבל הנער לא הגיב.
הוא אפילו לא הביט בו.
רק בה.
“אני יודע שהיא רוצה לרקוד.”
האולם כולו היטלטל,
משהו קלוש.
אבל אמיתי.
הבעת פניה השתנתה.
תקווה.
קטנה. שברירית. מסוכנת.
קולו של האב התקשה.
“למה שאתן לך להתקרב אליה?”
וכאן, הנער אמר זאת.
בשקט.
בביטחון.
“כי היא יודעת לרקוד.”
אף אחד לא זז.
איש לא דיבר.
משהו באיך שהוא אמר את זה
נשמע נכון.
וכשהושיט את ידו
הנערה לא נראתה מפוחדת.
היא נראתה כאילו היא נזכרת במשהו.
במשהו שאסור לזכור.
משהו שאסור שאפשר.
וברגע שאצבעותיה החלו להתרומם
נברשת האולם ריצדה פעם אחת.
לא מספיק כדי להחשיך את האולם,
אבל בהחלט מספיק כדי שהרגע כולו ירגיש חלום דהוי.
אביה הבחין ראשון ביד המתנועעת.
תנועה קטנה.
בקושי מתרוממת ממשענת כיסא הגלגלים.
אבל מספיקה.
מספיקה כדי שפניו יתקשחו מיד.
“טליה.”
האזהרה בקולו הייתה חדה עכשיו.
מגוננת.
מפוחדת.
הנערה בשמלה הכחולה לא הביטה עליו.
עיניה היו נעוצות רק בנער שמולה.
הוא נראה זר כל-כך תחת האור הזהב ותקרת הבדולח.
נעליים מרופטות.
מעיל דהוי.
שרוולים קצרים מידי לידיים שלו.
אבל בדרכו
הוא היה השלו מכולם.
“אני יודע שאת זוכרת,” לחש ברכות.
נהמה נמוכה עברה בין האורחים.
נשימתה של טליה השתנתה.
לא בהלה.
הכרה.
קצות אצבעותיה רעדו שוב, ואז התרוממו עוד אל ידו.
האב התקדם מיד.
“זה מספיק.”
מאבטחים ליד הכניסה התיישרו בתשומת לב.
התזמורת חדלה לנגן.
אף אחד כבר לא התעניין בנשף הזה.
משום שטליה אברמוב לא התקרבה מרצון לאף אחד בשלוש השנים האחרונות.
לא מאז התאונה.
לא מאז שהרופאים בישרו שהנזק לעמוד השדרה בלתי הפיך.
הנער הביט סוף סוף באביה.
ולראשונה,
משהו נוקשה הופיע בעיניו.
“לימדת אותה להפסיק לנסות.”
כמו רסיסי זכוכית,
המשפט פילח את האולם.
פני האב החשיכו מיד.
“אין לך מושג על מה אתה מדבר.”
הנער שב והביט בטליה.
“כן,” לחש. “יש לי.”
שפתיה של טליה נפתחו קלות.
דמעות התאספו בעיניה, והיא אפילו לא שמה לב שהן יורדות.
כי מתחת לשנים של אשפוזים, שיקום ואכזבות
משהו בתוכה התעורר.
האב זז קרוב יותר.
“מי הכניס אותך לכאן?”
ועדיין
הנער לא התייחס אליו.
הוא התכופף קלות כשהיה בגובה עיניה של טליה,
ולחש משהו.
אף אחד לא שמע בבירור.
לא האורחים.
לא המאבטחים.
רק טליה.
אבל מה שזה לא היה
זה שבר אותה.
נשימתה נעתקה.
יבבה נכלאה בקולה, לפני שהספיקה לעצור זאת.
ופתאום
ידה אחזה בידו בחוזקה.
הנשף כולו התנשף.
אביה קפא.
כי טליה לא אפשרה לאיש לגעת בה כיום.
אפילו לא למשפחה.
אבל היא נטפלה לכף ידו של הנער כמו נערה שטובעת.
“לא…” לחשה חלושות.
אביה הביט נדהם.
זו הייתה המשפט המלא הראשון שלה זה חודשים.
הנער לחץ את ידה בעדינות.
“את זוכרת את הכנרת.”
טליה התפרקה בבכי גלוי עכשיו.
“כן.”
המבטים נדדו ביניהם, מבולבלים.
פני האב השתנו לא כעס עוד,
פחד.
כי רק מקום אחד היה שבו טליה מעולם רקדה קודם התאונה.
רציף עץ קטן ליד בית המשפחה בטבריה.
אותו רציף שקרס בליל סערה.
אותו לילה שבן אחר נעלם במים.
רשמית
הילד האחר טבע.
טליה שרדה.
זו הייתה הגרסה הרשמית.
הנער הביט לאט אל האב.
“עדיין שומעת אותו צועק מתחת לקרח,” לחש.
האב חוור וזה מיד.
כי אף אחד מחוץ למשפחה לא ידע שהיה שם ילד נוסף באותו לילה.
טליה התייאצה בידו כאילו כל כולה בו.
ולפתע
ניסתה להתרומם בעדינות ממשענת כיסא הגלגלים.
פעם אחת.
חלש.
ואז ביתר כוח.
האב התקדם מיד בבהלה.
“טליה”
אבל היא כבר קמה.
רועדת.
לא יציבה.
מבוהלת.
עמדה.
והאולם כולו עצר את נשימתו.
הדמעות הזולגות על לחייה כשהרגליים שלה רועדות.
הנער לא שחרר את ידה לרגע.
ואז טליה הרימה ראש אל אביה ואמרה בלחש את המילים שהוא שלוש שנים התפלל שלעולם לא יחזור לשמוע:
“למה השארת את יותם במים?”
